כשפורים קופץ מהקרקע: ריקוד כמפתח לגאולה

עיון בתורה י׳ בליקוטי מוהר״ן

יש רגעים שבהם החיים מרגישים כמו ספינה בלב ים סוער. הרוח מכה, הגוף מתכווץ, והלב – שהיה פעם פתוח ונושם – נסגר. הדינים מתעוררים, והמציאות כולה נדמית כגזירה שאין לה המתקה. דווקא ברגעים הללו, כך מלמד רבי נחמן מברסלב, התיקון אינו במאבק נוסף אלא בתנועה: ריקוד. מחיאת כף. תזוזה פשוטה של גוף שמסרב להיכנע לכובד האדמה. כי כאשר הלב מניע את הרגליים, וכאשר הידיים נפגשות זו בזו, הרוח שבהן שבה לנשוב – ורוח הסערה נהפכת לרוח חיים

תפילה אינה רק מילים. היא בית. בית שיש בו חדרים נסתרים, חלונות פתוחים, ורוח שנושבת מן הלב אל האיברים. אך מה קורה כשהרוח נעצרת? כשהלב כבד והרגליים דבוקות לאדמה? בתורה י׳ ב־ליקוטי מוהר”ן מגלה רבי נחמן סוד פשוט ומהפכני: על ידי ריקודים ומחיאת כף מתמתקים הדינים. יש כאן תנועה ממשית שמניעה מחדש את הרוח שבגוף, מחברת קצוות אל הלב, והופכת את האדם עצמו לבית חי לנוכחות האלוקית.

במגילת אסתר נדמה שהכול מתנהל במקרה. אין שם מפורש, אין נס גלוי – רק מציאות יומיומית כבדה. ובכל זאת, מתוך החול מתפרצת שמחה שאין לה גבול: ריקודים, מחיאות כף, תחפושות וצחוק. לא במקרה קושר רבי נחמן את סוד הריקוד אל מגילת אסתר ואל דמותה של אסתר. כי כשהרוח נסתרת – צריך לעורר אותה בתנועה. כשהלב ישן – הידיים דופקות עליו. וכשהדין מתגבר – הרגליים קופצות מעל האדמה ומכריזות: גם כאן יש רוח. גם כאן יש חסד הממתין להתגלות.

הרוח שבגוף – בין קדושה לסערה

תורה י׳ ב־ליקוטי מוהר”ן נפתחת בקביעה נועזת ומפתיעה:

“כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, דִּינִים עַל יִשְׂרָאֵל – עַל יְדֵי רִקּוּדִים וְהַמְחָאַת כַּף אֶל כַּף נַעֲשֶׂה הַמְתָּקַת הַדִּינִים.”

כיצד ייתכן שתנועה גופנית פשוטה – ריקוד, מחיאת כף – פועלת פעולה כה עליונה של המתקת דין?

ואיך זה קורה? בסוף התורה מבאר רבי נחמן מברסלב- 

ליקוטי מוהר"ן תורה י' אות ה'-ט'

וְזֶה בְּחִינַת רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף כִּי רִקּוּדִין וְהַמְחָאַת כַּף נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת הָרוּחַ שֶׁבַּלֵּב, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ כִּי עַל יְדֵי שִׂמְחַת הַלֵּב הוּא מְרַקֵּד וּמַכֶּה כַּף אֶל כַּף וְכַמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים: 'וְהַאי רוּחָא נָשִׁב בְּשִׁית פִּרְקִין דִּדְרוֹעָא וּבְשִׁית פִּרְקִין דְּשׁוֹקִין' 

רבי נחמן כאן מצטט מספר תיקוני זוהר, שעליו הוא מבסס את דבריו: 

תיקוני זוהר, תיקון כא' נג'., מתורגם- 

הָרוּחַ הַזּוֹ, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה וְהַתַּחְתּוֹנָה שָׁם נִמְצָאוֹת, הַו' נוֹשֵׁב בְּכַנְפֵי רֵאָה, וְעַל הַלֵּב שֶׁשָּׁם נֵר יהו"ה, זוֹ הַנְּשָׁמָה בַּמֹּחַ, הָרוּחַ בְּכַנְפֵי רֵאָה, הַנֶּפֶשׁ בַּלֵּב, וְלִפְעָמִים שָׁלֹשׁ בִּשְׁלֹשֶׁת הַמֹּחוֹת, וְהַמַּחֲשָׁבָה רוֹכֶבֶת עֲלֵיהֶם, שֶׁהוּא אָדָם, וְכָךְ שָׁלֹשׁ בַּלֵּב, נֵ"ר נְ"שָׁמָה ר"וּחַ.

הָרוּחַ שֶׁנּוֹשֵׁב בָּהֶם נֵ"ר בִּשְׁנֵי בָּתֵּי הַלֵּב, וְהֵם נֶפֶ"שׁ וְרוּ"חַ, סִימַן נֵ"ר, וְהַו' הַזּוֹ הוּא שֶׁנּוֹשֵׁב בַּזְּרוֹעוֹת, בְּשֵׁשֶׁת הַפְּרָקִים שֶׁלָּהֶם, וְהוּא נוֹשֵׁב בִּשְׁתֵּי הַשּׁוֹקַיִם בְּשֵׁשֶׁת הַפְּרָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, וְעָלָיו נֶאֱמַר וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהו"ה.

כְּשֶׁאֵיבְרֵי הַגּוּף מִתְנַהֲגִים בָּרוּחַ הַזּוֹ שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה, הַסְּפִינָה מִתְנַהֶגֶת לְכָל צַד שֶׁרוֹצֶה הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ, שֶׁהַסְּפִינָה הִיא הָרֹאשׁ וְהִיא לֵב וְהִיא הַגּוּף.

וְאִם אֵיבְרֵי הַגּוּף, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַסְּפִינָה, שֶׁהֵם הָעָם הַקָּדוֹשׁ, לֹא מִתְנַהֲגִים בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא נְשָׁמָה, וּבַמִּצְוָה שֶׁהִיא הַנֶּפֶשׁ, פּוֹרֵחַ הָרוּחַ מִבֵּינֵיהֶם, וּבְאוֹתוֹ זְמַן וַיהו"ה הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה עַל הַיָּם, שֶׁהִיא רוּחַ סְעָרָה, שֶׁהִיא גְזֵרַת הַדִּין הַקָּשֶׁה, שֶׁמַּסְעִירָה אֶת גּוּף הָאָדָם, שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל הֵם בִּסְעָרָה, וְהָאֳנִיָּה, שֶׁהִיא הַגּוּף, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר.

ה־תיקוני הזוהר מצייר תמונה חיה ונושמת של האדם: לא כגוף דומם, אלא כספינה בלב ים. הרוח נושבת בזרועות הידיים ובפרקי הרגליים – “בשית פרקין דדרועא ובשית פרקין דשוקין” – והיא הכוח המניע את הספינה הזו במסעה. כשהרוח היא רוח תורה, רוח קדושה, היא מתפשטת מן הלב אל הקצוות, מן הפנים אל החוץ. הידיים נעשות מפרשים, הרגליים עמודי תווך יציבים, וכל הגוף כולו נענה לתנועת הרוח ונמשך אל הקודש. האדם איננו נאבק – הוא מובל. הוא איננו מתאמץ בכוח עצמו – הוא נישא.

זו תנועה הרמונית, טבעית כמעט: כאשר אני מחוברת אל התורה, הרוח העליונה נושבת בי מאליה. היא מגיעה עד קצות האצבעות, עד כפות הרגליים. הגוף כולו נעשה כלי קיבול. מפרש פתוח לרוח. וכל איבר יודע את מקומו בתוך ההנהגה האלוקית.

אך הזוהר אינו מעלים עין מן האפשרות האחרת. אם אין רוח דקדושה נושבת באיברים – נושבת רוח אחרת. “ויהו״ה הטיל רוח גדולה אל הים” – רוח סערה. אותה רוח, שבמקום להוביל – מטלטלת. במקום לייצב – שוברת. במקום לנשום חיים – מכבידה, מערפלת, מסעירה. זו גזרת הדין הקשה. הגוף נעשה ספינה חסרת כיוון, נטרפת בגלים של כובד, פחד, גאווה, ניתוק. לא הרוח נושאת את האדם – אלא הסערה סוחפת אותו.

הזוהר מתאר את שני המצבים הללו בבהירות: מצב של הנהגה מתוקנת, ומצב של דין. אך הוא אינו מפרט כיצד שבים מן הסערה אל הרוח הצלולה. כיצד מחזירים נשימה לגוף שהתמלא ברוח זרה.

כאן נכנס חידושו המרעיש של רבי נחמן מברסלב.

רבי נחמן אינו מסתפק בתיאור. הוא מציע דרך.

אם באופן הטבעי רוח התורה נושבת מבפנים החוצה – מן הלב אל האיברים – הרי שכאשר הזרימה הזו נקטעת, כאשר הרוח נשברת על ידי סערה, אפשר להפוך את הכיוון. אפשר להניע מבחוץ פנימה.

הריקוד ומחיאת הכף אינם רק ביטוי לשמחה; הם פעולה של התנעה. כאשר הרגליים מתחילות לנוע, כאשר הידיים נפגשות ויוצרות קול, הן מזכירות לגוף את תנועתו המקורית. הן מעוררות את הזיכרון של הרוח הטובה שנשבה בו. הן פותחות שוב את המפרשים.

הריקוד הוא מעין נשימה מאומצת של הנשמה בתוך הגוף. הוא תנועה שאומרת: גם אם הסערה השתלטה – עדיין יש בי לב. עדיין יש בי רוח. ומתוך התנועה הזו, הרוח שבלב מתעוררת מחדש. לא עוד רוח סערה המטלטלת מבחוץ, אלא רוח חיים העולה מן הפנים.

כך מתמתקים הדינים.

לא על ידי ביטולם הכוחני, אלא על ידי החזרת התנועה.

לא על ידי מאבק ישיר בסערה, אלא על ידי פתיחת מפרש חדש לרוח אחרת.

הריקוד הוא רגע שבו האדם מפסיק להיות ספינה נסחפת – וחוזר להיות ספינה נושמת.

ובתוך התנועה הזו, הרוח שבה לנשוב.

“וישא יעקב רגליו” – הלב שמניע את הרגליים

“וְהִיא בְּחִינַת הַמְחָאַת כַּף וּבְחִינַת רִקּוּדִין, וְזֶהוּ בְּחִינַת: ‘לִבּוֹ נָשָׂא אֶת רַגְלָיו’ — הַיְנוּ עַל יְדֵי הָרוּחַ שֶׁבַּלֵּב בָּאִים הָרִקּוּדִין.”

רבי נחמן תולה את סוד הריקוד בפסוק פשוט לכאורה מספר בראשית. לאחר שיעקב אבינו חווה את אחת ההתגלויות המכוננות בתורה — חלום הסולם, מלאכי אלוקים עולים ויורדים, וההבטחה האלוקית לשמירה ולליווי — נאמר:

“וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם” (בראשית כ״ט, א).

רש״י, בעקבות המדרש, מפרש:

“משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה — נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת.”

לא הרגליים נשאו את הלב — אלא הלב נשא את הרגליים.

יש רגעים שבהם בשורה טובה חודרת כל כך עמוק, עד שהיא משנה את משקל הגוף. הכובד מתפוגג. הצעדים נעשים קלים. ההליכה כבר אינה מאמץ — היא זרימה. זה איננו רק שינוי רגשי; זו תגובה גופנית ממשית להתגלות.

יעקב כבר הוזכר בתחילת תורה י׳ כמי שקרא למקום ההתגלות “בית”:

“אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים.”

ההתגלות אינה רק חוויה רוחנית נשגבת; היא יצירת בית. מקום שבו השמים נפתחים בתוך המציאות. מקום שבו יש שייכות.

וכאשר אדם מרגיש בבית — הגוף שלו מגיב.

“ליבו נשא את רגליו” פירושו: הלב, שנגע בבשורה, שנפתח לאמון ולהבטחה, נעשה מקור תנועה. הרוח שבלב מתפשטת מטה — אל הרגליים — והן נישאות. זהו הריקוד בראשיתו: לא תנועה טכנית, אלא לב שמבקש להתבטא בגוף.

רבי נחמן מלמד שכך נולדים הריקודים — מן הרוח שבלב.

כאשר התפילה היא “בית”, כשהיא איננה רק מילים הנאמרות מן השפה ולחוץ אלא מרחב פנימי שבו אני דרה, שבו אני מוגנת, שבו אני נשענת — אזי כל האיברים נעשים שותפים. התפילה איננה עומדת במקום; היא זורמת בעורקים. היא יורדת אל הרגליים. והיא מבקשת תנועה.

הריקוד ומחיאת הכף הם התגובה הטבעית לתפילה ביתית.

אבל יש כאן גם מהלך הפוך, עמוק לא פחות.

לפעמים אינני מרגישה את הבית. התפילה נאמרת, אך הלב סגור. הכובד נשאר בכפות הרגליים. כאן מגלה רבי נחמן סוד עדין: גם אם עדיין איני חשה שליבי נושא את רגליי — אני יכולה להניע את רגליי כדי לעורר את ליבי.

כאשר אני רוקדת, אפילו בצעד קטן, אני מזכירה לגוף את הקלות שאבדה לו. כאשר אני מוחאת כף, אני מקישה על דלתות הלב. אני מבקשת מן הרוח הפנימית לשוב ולנשוב.

הריקוד והמחאת הכף אינם רק תוצאה של השראה — הם גם שער אליה.

הם עוזרים לי להנכיח את הביתיות של התפילה. להזרים את ההשראה שנדמה שאבדה. לקרב פנימה את מה שנשאר רחוק. דרך התנועה, הבית נבנה מחדש בתוכי.

וכשזה קורה — שוב מתקיים הפסוק בפשטות ובפלא:

ליבי נושא את רגליי.

וההליכה נעשית ריקוד.

הביתיות שבריקוד

על ביתיות וריקוד מסופר סיפור פלאי ב־חיי מוהר”ן (אות צ”ו):

סִפֵּר בִּימֵי אֱלוּל שֶׁחָלַם לוֹ שֶׁהָיָה רוֹצֶה לִכְנס בְּבַיִת לִשְׁמעַ קוֹל שׁוֹפָר וְעָבַר לִפְנֵי בַּיִת אֶחָד וְשָׁמַע שֶׁשָּׁם מְזַמְּרִין וּמַכִּין כַּף אֶל כַּף וּמְרַקְּדִין מְאד וּשְׂמֵחִין בִּקְפִיצוֹת וְרִקּוּדִין גְּדוֹלִים כְּדֶרֶךְ הַשְּׂמֵחִים וְהַשּׂוֹחֲקִים מְאד. עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי הֲלא לְכָאן בְּוַדַּאי טוֹב לִכְנס לִשְׁמעַ קוֹל שׁוֹפָר [וְהַשְּׁאָר אֵינִי זוֹכֵר] וְעָנָה אֶחָד שֶׁגַּם מְרֻמָּז בְּסִפְרוֹ שֶׁמִּצְוַת שׁוֹפָר הִיא בְּחִינַת הַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין כַּמּוּבָא בְּהַתּוֹרָה וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים בְּלִקּוּטֵי א’ סִימָן י’ הַמְדַבֵּר מֵהַמְחָאַת כַּף וְרִקּוּדִין.

יש כאן חיבור עדין ומרעיד לב: געגוע לשמוע קול שופר — ומציאתו דווקא בבית שמזמרים בו, מוחאים כף ורוקדים.

מהו שופר אם לא קול של התגלות? בראש השנה, בתקיעת שופר, אנו מבקיעים את הצמצום. קול פשוט, קדום, נושם, החודר את שכבות המציאות וממתיק את הדינים. זהו קול שמעורר רחמים, קול שמזכיר שיש נוכחות אחרת החודרת את הסתר הפנים.

והנה, בחלום, הכניסה אל קול השופר אינה דרך בית כנסת אפל ורועד — אלא דרך בית שמח. בית של קפיצות. של צחוק. של מחיאות כף.

הבית הזה הוא התגלות.

יש כאן אמירה עמוקה: לפעמים קול השופר אינו נשמע מתוך יראה קפואה, אלא מתוך תנועה חיה. לפעמים המתקת הדינים אינה מתרחשת בשקט מתוח, אלא בקול רגליים הניתקות מן הקרקע.

מה משמעות התנעת הרגליים?

הרגליים הן עמודי התווך של הגוף. הן הנושאות את משקלו. הן המחברות אותו לאדמה. הן גם כלי הניוד — המעבירות אותנו ממקום למקום. ברובד הרוחני הן מסמלות את קצה גבול הקדושה, את נקודת המגע עם הנמוך ביותר. האדמה. הכובד. כוח המשיכה.

האדמה היא הדין — כי היא גבול. היא משיכה מטה. היא סוף וקצה.

הרגליים הן תחנת המעבר בין האדמה לבין גוף שיש בו נשמה.

וכשאנחנו רוקדים — אנחנו מנתקים את התחנה הזאת מן הקרקע. הקפיצה היא רגע של התנגדות לכוח המשיכה. לרגע אחד, הגוף מכריז: אינני כבול רק למה שמושך אותי מטה. אינני רק חומר.

ההתרוממות הפיזית מעל הקרקע מבטאת התרוממות נפשית. יציאה זמנית מן הצמצום. פתיחת מרחב בתוך המציאות הסגורה.

ולכן הריקוד ממתיק דין. כי באותו רגע האדם איננו רק נתון לחוקי הכובד — הוא מגלה בתוכו כוח אחר.

לא פלא שחסידי ברסלב הקפידו כל כך על ריקוד. כך כותב מאיר שמעון גשורי ב־הניגון והריקוד בחסידות:

כשאנו קוראים את דבריו המרובים של רבי נחמן, שדיבר בהתלהבות ובהתפעלות מרובה כל כך בשבח הריקוד… נדמה לנו כאילו כל שנות חייו לא היו אלא ריקוד ארוך אחד, ושבאמצעות ריקודו הגיע לפסגה בחסידות שאין למעלה ממנה

הריקוד איננו קישוט לעבודת ה’. הוא צורת חיים.

וב־שיח שרפי קודש (חלק ג, ערב) מסופר:

רַבִּי נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶער זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה מַקְפִּיד שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עָלָיו יוֹם לְלֹא רִקּוּד, וּפַעַם כְּשֶׁנִּזְכָּר אַחַר שְׁכִיבָתוֹ כְּבָר עַל מִטָּתוֹ, אַחַר שֶׁקָּרָא כְּבָר קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעֲדַיִן לֹא רָקַד בְּאוֹתוֹ יוֹם, יָרַד מִמִּטָּתוֹ וְרָקַד לְעַצְמוֹ וְחָזַר לְמִטָּתוֹ.‏

כי הריקוד הוא נשימה.

ובהקשר לדברי הזוהר שעסקנו בהם — הריקוד הוא הנעת הרוח מחדש באיברים. כאשר הרוח שבלב איננה מתפשטת מאליה, כאשר “ליבו נשא רגליו” איננו קורה באופן טבעי — אפשר לעורר אותו.

מן החוץ אל הפנים.

הרגליים מתחילות לנוע — והרוח מתעוררת.

הקפיצה קוראת ללב לזכור את קלילותו.

מחיאת הכף דופקת על שעריו.

ואז, בתוך בית שמח, בין קולות צחוק וריקוד — נשמע קול השופר.

ביטול הגאווה – ביטול העבודה הזרה

ממשיך רבי נחמן ומעמיק אל שורש הריקוד, אל שורש הרגליים, וכותב:

הַיְנוּ עַל יְדֵי הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ כַּנַּ”ל נִתְבַּטֵּל הַגַּאֲוָה כַּנַּ”ל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה” וְנִתְבַּטֵּל הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם” ‘זֶה עֲבוֹדַת אֱלִילִים’ . וּכְשֶׁנִּתְעַלֶּה הָרַגְלִין עַל יְדֵי הָרִקּוּדִין בְּחִינַת נָשָׂא לִבּוֹ אֶת רַגְלָיו וְנִתְבַּטֵּל הַגַּאֲוָה, הַיְנוּ הָעֲבוֹדָה זָרָה עַל יְדֵי זֶה נִמְתָּקִין הַדִּינִים כִּי ‘כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם’ וּכְשֶׁנִּתְעַבֵּר הָעֲבוֹדָה זָרָה נִתְעַבֵּר הַחֲרוֹן אַף וְנִמְשָׁכִין חֲסָדִים וְאָז הָרַגְלִין הֵם בִּבְחִינַת רַגְלֵי חֲסִידָיו הַיְנוּ בִּבְחִינַת חֲסָדִים הַיְנוּ בְּחִינַת “חַסְדֵּי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים” ‘הַנֶּאֱמָנִים’ דַּיְקָא, כִּי נִתְבַּטְּלוּ הַמִּינוּת וְהַכְּפִירוֹת.

יש כאן מהלך נועז: הרגליים — הנוגעות באדמה, הכפופות לחוקי הכובד — הן גם המקום שבו נאחזת הגאווה. “אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה” — הגאווה היא רגל זקופה מדי, יציבה מדי, בטוחה בעצמה. קומה שאינה מוכנה להתכופף, שאינה מוכנה לרעוד.

ואיך ריקוד מבטל גאווה?

ריקוד הוא ויתור על היציבות המדומה. הוא הסכמה לאבד לרגע את שיווי המשקל. לקפוץ. להתנענע. להסכים להיראות לא מהוגנת, לא נשלטת עד הסוף. יש בו מידה של “שטות דקדושה” — שבירה עדינה של התדמית, של הכבוד, של ההקפדה היתרה על צורה.

כמו דוד המלך המפזז ומכרכר לפני ארון הברית, לעיני כל, עד שמיכל בזה לו בלבה — כי בעיני מי שמביט מן הצד, יש כאן אובדן של מלכות. אבל בעומק, זהו שיא המלכות. מלך שמסוגל לרקוד לפני ה׳, משיל מעליו את השריון של הכבוד, מאפשר לנשגב ממנו לשאת אותו.

כל עוד אני אוחזת בגאווה — אני אוחזת בשליטה. וכל עוד אני בשליטה מוחלטת — אין מקום לרוח גדולה ממני לעבור דרכי. הריקוד הוא רגע של שחרור שליטה. רגע שבו אני מרפה — ומאפשרת.

רבי נחמן מזהה את הגאווה עם עבודה זרה. לאו דווקא פסל ואבן — אלא קיבעון. תפיסה קשיחה של המציאות. תפיסה קשיחה של האלוקות. עבודה זרה היא אלוהות קפואה, סגורה בתוך צורה אחת. ריקוד, לעומת זאת, הוא תנועה. הוא סירוב להיתקע. הוא הסכמה שהאין־סוף ממשיך לנוע.

“וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם” — דרשו חז״ל: “זה עבודת אלילים”. הרגליים נושאות אבק. הן נוגעות במציאות הגסה. וכשהן מתרוממות בריקוד — האבק מתנער. הקיבעון נסדק. האלילות הפנימית מתרופפת.

ואז מתרחש המהפך:

“כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם, חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם.”

הכעס האלוקי, הדין, ניזון מן הקשיחות, מן הנפרדות, מן הסגירות.

אך “כְּשֶׁנִּתְעַבֵּר הָעֲבוֹדָה זָרָה נִתְעַבֵּר הַחֲרוֹן אַף וְנִמְשָׁכִין חֲסָדִים”.

הריקוד מושך חסד אל הרגליים — אל ספירת המלכות, הנמצאת בקצה, במקום הנמוך ביותר. דווקא לשם נמשך האור. דווקא אל המקום שבו היה דין — יורד חסד.

ואז הרגליים משתנות במהותן. הן כבר אינן “רגל גאווה” — אלא “רַגְלֵי חֲסִידָיו”. הן נעשות כלים ל“חַסְדֵּי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים” — “הַנֶּאֱמָנִים” דייקא. כי במקום שבו בטלה המינות והכפירה, במקום שבו נמס הקיבעון — נוצרת נאמנות. נאמנות לתנועה האלוקית החיה.

הריקוד, אם כן, איננו רק שמחה חיצונית. הוא מהפכה פנימית.

הוא מעבר מקשיחות לרוך.

משליטה להרפיה.

מכובד כבד — לחסד נאמן.

וברגע שהרגליים קופצות — הדין מתרכך.

וברגע שהגאווה נמסה — החסד זורם.

וברגע שהאדם מסכים לזוז — גם השמים נעים אליו.

מחיאת כף – קול דודי דופק

ומה סודן של הידיים?

מהי התנועה הנסתרת המתרחשת כאשר שתי כפות נפגשות, כאשר קול נוצר ביניהן, כאשר אוויר נעשה הד?

ממשיך וכותב רבי נחמן מברסלב:

וְגַם זֶה בְּחִינַת הַמְחָאַת כַּף כִּי עַל יְדֵי הָרוּחַ נִתְגַּלֶּה הֶאָרַת הַיָּדַיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק” ‘דּוֹפֵק’ זֶה בְּחִינַת רוּחַ, כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים וְסָמִיךְ לֵהּ: “דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר” זֶה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הֶאָרַת הַיָּדַיִם הַיְנוּ בְּחִינַת הַמְחָאַת כַּף וְאָז נִתְבַּטֵּל הָעֲבוֹדָה זָרָה, הַיְנוּ הַכְּפִירוֹת וְזֶה בְּחִינַת: “וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה”

רבי נחמן נשען כאן על דברי ה־תיקוני הזוהר (תיקון כה), הדורש את פסוקי שיר השירים, וכך לשונו:

נֶאֱמַר בַּנֶּפֶשׁ אֲנִי יְשֵׁנָה, וּכְשֶׁיָּבא הָרוּחַ אֵלָיו נֶאֱמַר וְלִבִּי עֵר, וְזֶהוּ נַפְשִׁי אִוִּיתִיךְ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ, וּכְשֶׁתָּבֹא הָרוּחַ לַלֵּב שֶׁשָּׁם הַנֶּפֶשׁ, נֶאֱמַר בּוֹ קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, דּוֹפֵק עַל שַׁעַר הַלֵּב שֵׁשׁ דְּפִיקוֹת, לְהוֹדִיעַ שֶׁהַו’ הוּא שֶׁיָּבא אֶל ה’ (ד’), שֶׁהִיא הַנֶּפֶשׁ, וּבָהּ הֵם עֲשָׂרָה, וְכֻלָּם בְּפִיּוּס. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל.

איזו תמונה דקה מצייר הזוהר:

הנפש ישנה. הלב רדום. ואז הרוח באה — ודופקת. לא שוברת את הדלת, לא פורצת באלימות — דופקת. שש דפיקות. בקשה. פיוס. הזמנה.

“קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק.”

רבי נחמן מעז להוסיף: הדפיקה הזו — יכולה להתרחש דרך הידיים שלי.

כאשר אני מוחאת כף, אני יוצרת קול. אני יוצרת דפיקה. אני משתתפת באותה תנועה אלוקית המבקשת לעורר את הלב. הידיים שלי נעשות המשך ל“דודי שלח ידו מן החור”. היד האלוקית מציצה — ושולחת יד. וכשאני מוחאת כף, ידי פוגשת את ידו.

מחיאת הכף היא מפגש.

הידיים הן כנפי הלב. הן פרושות משני צדדיו, כמו שומרות עליו. הן שייכות לעשייה, למגע בעולם, לבניין, ליצירה, לפעולה. אך דווקא משום כך הן גם נתונות לסכנה: “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה”. הידיים עלולות להאמין שהן המקור. שהן פועלות לבדן.

עשייה היא צמצום. היא גבול. היא התמקדות בכאן ובעכשיו. וכשאני שקועה בעשייה בלבד — קשה לי לעוף. קשה לי לזכור שיש רוח מעבר למה שאני רואה.

הדינים נאחזים במקום הזה — במקום שבו היד פועלת בלי לב. במקום שבו אין מעוף.

וכשאני מוחאת כף — אני הופכת את הידיים לכנפיים.

התנועה הזו מניעה אוויר. מניעה קול. מניעה רוח סביב הלב. הידיים, שהיו כלי עשייה, נעשות כלי התעוררות. הן דופקות על שערי הלב: התעוררי. יש יותר. יש עומק. יש נוכחות.

במחיאת הכף קורה דבר נוסף: ימין ושמאל נפגשות. חסד וגבורה. התפשטות וגבול. הן אינן נלחמות — הן מתאחדות. ובאיחוד הזה נוצר צליל. נוצר מעוף.

ואז מתקיים “וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה”.

הידיים מפסיקות להיות מוקד של כוח עצמי — והופכות שליחות של הלב. העשייה מתחברת לאמונה. הגבול נפתח לרוח. הצמצום מקבל נשימה.

אם הרגליים מתרוממות מן האדמה בבחינת “ליבו נשא רגליו” — הרי שהידיים מתקדשות בבחינת “ויהי ידיו אמונה”.

הרגליים — תנועת התעלות מן הכובד.

הידיים — תנועת אמונה בתוך העשייה.

ושניהם יחד — תנועה מן החוץ אל הפנים.

כשאין הרוח זורמת מאליה, כשהלב ישן — הידיים דופקות. הקול עולה. הרוח נושבת מבחוץ פנימה. והלב מתעורר.

ואז שוב יש מעוף.

ושוב הידיים אינן רק פועלות — הן מאמינות.

ושוב העשייה נושמת.

ידיים ורגליים: התורה בתנועה

ממשיך וכותב רבי נחמן מברסלב:

וְהַתּוֹרָה הִיא גַּם כֵּן בְּחִינַת יָדַיִן וְרַגְלַיִן כִּי יֵשׁ בְּהַתּוֹרָה נִגְלֶה וְנִסְתָּר נִגְלֶה הוּא בְּחִינַת יָדָיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר” ‘מִן הַחוֹר’ הַיְנוּ חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת, שֶׁהוּא בְּנִגְלֶה וְנִסְתָּר הֵם בְּחִינוֹת רַגְלַיִן כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: “חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ” ‘מַה יָרֵךְ בַּסֵּתֶר’ וְכוּ’ וּכְלָלִיּוּת הַתּוֹרָה נִקְרֵאת לֵב שֶׁמַּתְחֶלֶת בְּ”בֵּית” וּמְסַיֶּמֶת בֶּ”לָמֶד” שֶׁשָּׁם מִשְׁכַּן הָרוּחַ דְּנָשִׁיב בְּשִׁית פִּרְקִין דִּדְרוֹעִין וְשִׁית פִּרְקִין דְּרַגְלַיִן הַיְנוּ בְּנִגְלֶה וּבְנִסְתָּר

רבי נחמן לוקח אותנו אל עומק הסוד של התורה, אל החיבור הפנימי בין הידיים והרגליים, בין הגלוי והנסתר, בין עשייה והכוונה.

הידיים — ה”נגלות” — הן כלי הפעולה, כלי העשייה, היכולת שלנו לגעת, ליצור ולממש. כל מחיאת כף, כל הנפה וריקוד, היא ביטוי מוחשי של התורה הגלויה, היא המניפה שמביאה אור וחיים לעשייה.

הרגליים, לעומת זאת, הן ה”נסתרות”. הן עמוד התווך של הגוף, הקשר לאדמה, נקודת המגע עם הצמצום והחומר. כאן מסתתרת התורה הנסתרת, שמובילה אותנו בסתר, מראה לנו את הדרך המכוונת של הנשמה, מבלי שנבחין בה. כפי שהובא במדרש: “חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ”, ירכיים הסמויות — כל צעד שלנו נסתר בהכוונה העליונה, כל צעד מונע על ידי סוד שהלב מחפש.

כאשר אנו מניעים את הידיים בריקוד ובמחיאת כף, ומרים את הרגליים בתנועה, אנו יוצרים חיבור מחדש ללב. התורה, גם הנגלה וגם הנסתרת, זקוקה לתנועה, זקוקה לרוח שתעורר את הגוף, שתגרום לכל איבר לנשום, לשיר ולשמוח. התורה אינה רק מחשבה בראש — היא נושבת בגוף, ממריצה כל נקודה בו, ומאפשרת לתפילה הביתית להתקיים במלואה, כאשר הגוף והנפש משתלבים יחד בחוויה אחת של שמחה והתעלות.

הריקוד והמחיאות אינם רק תנועה חיצונית. הם המתקת הדין, חידוש הרוח באיברים, התנעה פנימית שמחברת את הידיים — כלי העשייה — עם הרגליים — עמודי התווך הנסתרים — ומאפשרת את זרימת החסד אל כל הגוף. כפי שהסברנו קודם, הידיים והרגליים נעות במקביל: הידיים הן הכנפיים של הלב, הרגליים הן עמודי התווך שמספקים יציבות. יחד, הן יוצרות מעוף, הן מאפשרות לרוח לחדור, להניע, ולהביא את הלב לחיות מחדש.

כך, כפי שרבי נחמן מסביר: הידיים מחוברות לאמונה, בבחינת “וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה”, והרגליים מחוברות ללב, בבחינת “לִבּוֹ נָשָׂא אֶת רַגְלָיו”. זו התנועה החיה, זו ההתנעה של הרוח מבחוץ פנימה, השילוב של עשייה ומסע פנימי, שמחייה את כל הגוף, מחברת את הנגלה עם הנסתר, את התורה עם הלב, ואת האדם עם הנשמה שלו.

מרדכי ואסתר: הידיים והרגליים של הפורים – התגלות הרוח בתוך ההסתר

ממשיך וכותב רבי נחמן מברסלב:

וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר, וְהָמָן … וְעַל כֵּן הִפִּיל פּוּר בַּיֶּרַח שֶׁמֵּת בּוֹ מֹשֶׁה כִּי חָשַׁב כִּי כְּבָר מֵת מֹשֶׁה הַמְבַטֵּל כּחַ הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים וְאֵין עוֹד מִי שֶׁיּוּכַל לְבַטֵּל כּחַ הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים… אֲבָל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר הָיָה לָהֶם כּחַ לְבַטֵּל הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁל הָמָן… ובימיהם קיבלו ישראל התורה מחדש, כְּמוֹ שֶׁאָמַר חֲכָמֵינוּ זַ״ל: “קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ” … וקִיְּמוּ, זֶה בְּחִינַת רַגְלַיִן וְקִבְּלוּ, זֶה בְּחִינַת יָדַיִן … זֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר, מרדכי מר דרור דְּרוֹר, … כַּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר” … וְאֶסְתֵּר הוּא בְּחִינַת שׁוֹקַיִן, מַה יָּרֵךְ בַּסֵּתֶר … וְעַל יְדֵי הֶאָרַת מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר … נִתְבַּטְּלוּ הַכְּפִירוֹת וְנִתְרַבָּה אֱמוּנָה בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וַיְהִי אמֵן אֶת הֲדַסָּה” … אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּדֶשׁ נֶאֶמְרָה … “לִבּוֹ נָשָׂא אֶת רַגְלָיו” … “רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת” … עִקַּר תִּקּוּן הָעֲבוֹדַת אֱלִילִים עַל יָדָהּ וְעַל כֵּן עַל יָדָהּ עִקַּר הַתִּקּוּן

בפורים, מסביר רבי נחמן מברסלב, מתגלה סוד הנעת הידיים והרגליים ככוחות רוחניים המחברים את האדם לתורה, לרוח, וללבו: מרדכי הוא הידיים – התורה שבנגלה, פעולה גלויה, עשייה בחיי ימות החול, ייצוג החירות שבידינו; אסתר היא הרגליים – התורה שבנסתר, הרוח הנעה בסתר, המביאה את ההנהגה האלוקית לגלות בתוך המציאות הסודית והחשוכה

כאשר מרדכי שולח את ידיו, הוא מעורר את כוחות התורה הנגלים, מבטל עבודה זרה וממתיק דינים. הידיים שלו הן המעשים המוחשיים שמחזיקים את העולם, משדרים חיות ויכולת לתקן. וכפי שנאמר: “דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר”, היד האלוקית שולחת יד אלינו, ומאפשרת את ההתגלות, מעירה את הרוח שבתוך הלב.

אסתר, לעומת זאת, מייצגת את היכולת לנוע בתוך ההסתר, להתעלות מעל הדין והכוח הגשמי. רגליה מקשרות את הלב למציאות הקשה, אל הקרקע, אל הגבולות והדינים – אך באמצעות בחירתה הנבונה היא מניעה את הרוח שבנסתר, מסירה את הדינים מעל המציאות ומביאה את השבת המוסתרת לימות החול. כפי שנאמר: “לִבּוֹ נָשָׂא אֶת רַגְלָיו”, היא נשאה את רגליה אל ליבה, וכך הרוח נושבת מחדש בכל הגוף.

זהו כוח הפורים: התגלות בתוך ההסתר, חירות בתוך הסתר, בחירה בתוך ימות החול. מרדכי מגלה את הידיים של התורה שבנגלה, אסתר את הרגליים של התורה שבנסתר. יחד הם מבטלים את הכפירות, ממתיקים את הדינים, ומחברים את הגוף, הלב והנשמה לאותה רוח של אמונה והארה.

הגמרא גם מחזקת את זה:

“ואמר ר”א אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי”

רק אסתר יכלה להעביר את דברי מרדכי אל המלך – היא מקיימת את התורה שקיבלה, ממתיקה את הדין ומביאה גאולה לעולם. הידיים של מרדכי החלו לנוע כשהלב קפא, והרגליים של אסתר התרוממו מהקרקע אל ליבה הפתוחה. כך נפתחה המציאות, נמתקו הדינים, והחגיגה נמשכה: ריקודים ומחיאות כף בפורים – להניע את הרוח, להחיות את הגוף, ולחבר את כל הקצוות אל הלב. כך הדגש במשפט בגמרא הוא לא רק על מדרגת הענווה של לומר מהיכן שמעתי את הדברים, אלא הדגש הוא גם על מי שמביא את הדברים לעולם, זוהי אסתר המלכה שמסרה נפשה וסכנה את חייה כדי להביא את דבריו של מרדכי אל המלך, והיא זו שמביאה גאולה לעולם. 

כפי שמסביר ספר ביאור הליקוטים – קמא סימן י אות מ”ד:

“שמובן מצירופי דבריו הקדושים על אודות ההמחאת כף וריקודין, שאף על פי שגם בכל השנה נמתק בהם הדין. אבל עיקר סגולתם, הוא בפורים, שאז המשכת הנס, והארת מרדכי ואסתר שבהם.”

כך הפורים הופך לחג של תנועה פנימית וחיצונית, של התעלות רוחנית דרך הגוף, של חיבור מוחשי של הידיים והרגליים אל הלב, והמתקת הדין דרך שמחת הגוף והנפש כאחד. הידיים והידיים של מרדכי, הרגליים והרוח של אסתר – הם הכוח שמביא את התורה לחיים, את האמונה לפנים, ואת החירות אל המציאות שבסתר. ולכן בימי הפורים אנו מרבים ברקודים ומחיאת כף, כדי להניע את המציאות התקועה ולהמתיק את הדינים, זכר למרדכי ואסתר שמסרו נפשם והשיבו את הרוח למפרש התקוע של עם ישראל. ומאז סגולה שביום זה אנו יכולים לנוע ולשחרר כל תקיעות של דין בכל הרבדים של החיים. 

העומר – אמונה בתוך העשייה

רבי נחמן מברסלב ממשיך לקשר את סיפור מרדכי ואסתר למצוות העומר, ומגלה לנו כיצד הרוחניות של הידיים והרגליים מתחברת למציאות הגשמית ולחג הפורים. הוא כותב:

“וְזֶה בְּחִינוֹת עמֶר שְׂעוֹרִים, עמֶר זֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי, עַיִן מר מָר דְּרוֹר דְּרוֹר לְשׁוֹן חֵרוּת הַיְנוּ בְּחִינַת חָרוּת עַל הַלֻּחֹת [כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת] שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתּוֹרָה בְּנִגְלֶה שֶׁהוּא בְּחִינַת ‘עַיִן בְּעַיִן’… שְׂעוֹרִים זֶה בְּחִינַת אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקּדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ‘כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא’ שֶׁהוּא לְשׁוֹן רוּחַ.”

כאן רואים את הקשר העמוק בין מרדכי ואסתר למצוות העומר: העומר הוא סמל של חירות רוחנית ומצוות שמכריזה, בלשון גוף ונפש, שהכל ביד ה’, ושלא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיים האלה. מרדכי, הידיים של התורה שבנגלה, מייצג את היכולת לפעול בעולם מתוך אמונה, מתוך ידיעה שהכוח האמיתי אינו שלי אלא מה’, ומכאן מתאפשרת התעלות רוחנית. אסתר, הרגליים של התורה שבנסתר, מגלמת את ההסתר הפנימי, את הכוח שמאפשר לנו להרים את הרגליים מעל הקרקע, לעלות מעל המציאות הקשה, ולפתוח את הלב לרוח, גם כשהאור נסתר והדינים כבדים.

כפי שמספר המדרש, יום שבו המן לקח את מרדכי על הסוס היה ט״ז בניסן, היום שבו מניפים את העומר בבית המקדש:

“מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס… וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס הָלַךְ לוֹ אֵצֶל מָרְדֳּכַי… אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו, בָּנַי, רוּצוּ וְהִבָּדְלוּ מִכָּאן… וְסיימו תפילותיהם וישבו ועסקו בהלכות ספירת העומר…”

העומר הוא התשובה הפנימית שמובילה למתיקות הדינים – ממש כמו שמרדכי ואסתר הפכו את מציאות הפורים. כשאנחנו מניפים את העומר, אנו מקריבים את התבואה הראשונה – ה“שעורים” – ומכריזים שהכל שייך לה’, שהחיים ניתנים לנו כמתנה, ושכוחנו בעולם מוגבל. זהו אותו כוח שמבטל את עבדות המן, את העבודה הזרה, ומאפשר לנו לקיים אמונה במציאות שבה ה’ נסתר.

כפי שהסברנו קודם במאמר, הידיים והרגליים של האדם – הנעת הידיים במחיאת כף וריקוד, נשיאת הרגליים – הן כלי להזרמת הרוח אל הלב, להמתקת הדינים, ולחיבור הפעולה הגשמית עם החירות הרוחנית. בעומר, הידיים והלב מתאחדים – כמו במרדכי, שמביא את דבר התורה הנגלה לעולם; והרגליים והלב מתאחדים – כמו באסתר, שמביאה את התורה הסמויה אל המציאות, גם כשהדרך קשה ומסתתרת.

כך המצווה הפשוטה לכאורה – מניפת העומר – הופכת לחגיגה רוחנית, המשכית לפורים: ההנפה היא המשך למהלך שבו הידיים והרגליים נעות, הרוח מתמלאת בכל איברי הגוף, הדינים נמתקים, והלב מתעורר מתוך ההסתר. הפורים שלנו, כמו העומר, הוא סמל לכך שבכל פעולה שלנו, גם הפשוטה ביותר, ניתן למתיק דין, להביא אור, ולחוות חירות פנימית.

מחול של המתקה

וכשאני חושבת על כל המסע הזה – הידיים והרגליים, הריקוד והמחיאות, מרדכי ואסתר, הפורים והעומר – אני מרגישה את הרוח נושבת בי שוב ושוב, מחברת את כל חלקי הגוף אל הלב, ומזכירה לי שהחיים אינם רק על מה שאנו רואים במציאות הגשמית. הפורים הזה, כשאני מניפה את ידיי ומרימה את רגליי, אני מרשה לעצמי להאמין בכוח קטן ונשגב כאחד: שהאמונה שלנו יכולה למתוק את הדינים, שהבחירה שלנו יכולה להאיר גם את המקומות החשוכים והנסתרים, ושבאמצעות התנועה, הריקוד והמעוף – אנו מחברים את הנשמה לעולם. כמו מרדכי שמרים את הידיים באמונה, כמו אסתר שמניעה את רגליה למרחקים לא נודעים – גם אני מוזמנת לקחת חלק בחגיגה הזאת של חירות, שמחה וקרבה ללב האלוקי. הפורים הוא לא רק סיפור של נס חיצוני, אלא חוויה פנימית של נשימה חדשה, של רוח שנושבת מחדש, ושל לב שנפתח לקבלת האור גם במקומות שבהם הוא נסתר. ובכל פעם שאני רוקדת, מוחאת כף ומניעה את גופי – אני יודעת שהלב שלי, יחד עם כל הנפש והגוף, משתתף בגלגלת השמחה הגדולה, ומביא איתו נצחיות של אמונה, אהבה וחירות.