״תהום אל תהום קורא״

אמונה ותפילה במפגש בין תהומות

עיון בדרשות רבי נחמן מברסלב על תפילת בקשת הגשמים

יש רגעים שבהם המציאות נראית יציבה כל כך, עד שנדמה שאין בה עוד מקום לנס. האדמה עומדת תחת רגלינו, השמש זורחת ושוקעת, עונות השנה מתחלפות, והעולם ממשיך לנוע במסלולו המוכר. ובכל זאת, מתחת לפני השטח, במעמקי האדמה ובתהומות הלב, פועמים חיים שאינם נראים לעין. משהו מבקש לעלות, משהו מבקש לרדת. התהום קוראת לתהום, הארץ מבקשת את השמים, והאדם מבקש לגעת במה שמעבר לו.

בתורה ז׳ בליקוטי מוהר״ן פורש רבי נחמן מברסלב מהלך עמוק על אמונה, תפילה וניסים, ועל מקומה המיוחד של ארץ ישראל כמרחב שבו מתאפשר מפגש חי בין העולמות. דרך ההתבוננות בתפילת הגשם הוא מוליך אותנו אל שאלות יסוד הנוגעות לחיינו: כיצד אפשר להאמין בעולם של ספק והסתר פנים? איך פותחים את הלב למציאות שמעבר למה שהעין רואה? ומה נדרש מאיתנו כדי להרגיש שגם בתוך המציאות הטבעית, המוכרת והיומיומית, מתרחשים ניסים?

רבי נחמן אינו מציע לנו לברוח מן המציאות, אלא להעמיק בה. הוא מבקש שנלמד להתבונן בה מחדש, לגלות את התהומות הנסתרים בתוכה, ולהקשיב לקול העולה מן המפגש שבין שמים לארץ, בין האמונה לתפילה ובין האדם לבוראו.

תורה ז׳ נאמרה לצד שתי תורות נוספות בליקוטי מוהר״ן, תורה קי״ב ותורה ט׳, העוסקות אף הן בתפילה. אולם בתורה ז׳ מתבלט החיבור שבין האמונה, התפילה וארץ ישראל, ובתוך החיבור הזה מקבלת תפילת הגשם משמעות מיוחדת. הגשם אינו רק תופעה טבעית המאפשרת את צמיחת היבול ואת קיומם של החיים. הוא נעשה ביטוי למפגש בין עולמות, להתגלות הנס בתוך הטבע ולתנועה של גאולה המתחילה במעמקי המציאות.

לצאת מן הגלות, לשוב אל האמונה

רבי נחמן פותח את התורה בתיאור שורשה של הגלות ובאפשרות לצאת ממנה:

ליקוטי מוהר״ן, מהדורא קמא, סימן ז׳

דַּע, כִּי עִקַּר הַגָּלוּת אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֶסְרוֹן אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שיר השירים ד׳:ח׳): תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה; וֶאֱמוּנָה הוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י״ז:י״ב): וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, וְתַרְגּוּמוֹ: פְּרִישָׂן בִּצְלוֹ.

וְזֶה בְּחִינַת נִסִּים לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, כִּי הַתְּפִלָּה לְמַעְלָה מִטֶּבַע, כִּי הַטֶּבַע מְחַיֵּב כֵּן, וְהַתְּפִלָּה מְשַׁנָּה הַטֶּבַע, וְזֶה דְּבַר נֵס, וְלָזֶה צָרִיךְ אֱמוּנָה, שֶׁיַּאֲמִין שֶׁיֵּשׁ מְחַדֵּשׁ וּבְיָדוֹ לְחַדֵּשׁ דָּבָר כִּרְצוֹנוֹ.

וְעִקַּר אֱמוּנָה, בְּחִינַת תְּפִלָּה, בְּחִינַת נִסִּים, אֵינוֹ אֶלָּא בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל״ז:ג׳): שְׁכַן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה; וְשָׁם עִקַּר עֲלִיּוֹת הַתְּפִלּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כ״ח:י״ז): וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

בפתיחת התורה שוזר רבי נחמן ארבעה מושגים הכרוכים זה בזה: אמונה, תפילה, נס וארץ ישראל. כל אחד מהם מאיר את האחרים, וכולם יחד מצביעים על אפשרות של יציאה מן הגלות אל הגאולה.

הגלות, במובנה העמוק, אינה רק הימצאותו של אדם הרחק מארצו ומביתו. היא גם מצב נפשי ורוחני שבו האדם מתרחק ממקור חייו, מאבד את תחושת השייכות, ומתקשה להאמין שיש מעבר למה שנגלה לעיניו. אפשר לחיות בבית ולהרגיש בגלות, ואפשר להיות בתוך מציאות של הסתר ולמצוא בה נקודת אור של גאולה.

שורש הגלות, לפי רבי נחמן, הוא חסרון אמונה. אך האמונה אינה נשארת רעיון מופשט בלב. היא מבקשת להתגלות בתנועה ממשית, והתנועה הזאת היא התפילה.

התפילה היא העבודה המעשית של האמונה. היא הדרך שבה האמונה מקבלת קול, מילים וגוף. כאשר האדם מתפלל, הוא פונה אל מה שמעבר לו ומכיר בכך שהמציאות אינה סגורה בתוך חוקיה בלבד. הוא מבקש, מייחל, פותח את ידיו ואת לבו, ומאפשר לאפשרות חדשה להיכנס אל חייו.

אלא שהקשר הזה פועל גם בכיוון ההפוך. לא רק האמונה מולידה תפילה, אלא גם התפילה מולידה ומחזקת אמונה. לפעמים אנחנו מתפללים מפני שאנחנו מאמינים, ולפעמים אנחנו מתפללים דווקא מפני שהאמונה נחלשה, בתקווה שהמילים יפתחו בתוכנו מחדש את השער.

יש כאן מעגל חי: האמונה מזמינה את התפילה, והתפילה משיבה אותנו אל האמונה.

״וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה״. הידיים המורמות אל השמים הן תמונה של אדם שאינו מסתפק במה שכבר יש לו. הוא מסכים להיפתח, להישען, לבקש. בתפילה אנחנו מרימים את המציאות שמעיקה עלינו אל מקום רחב יותר. אנחנו מכניסים אל תוך הזמן החולף נגיעה מן הנצח, ואל תוך המציאות הסגורה פותחים חלון אל מה שעדיין לא התרחש.

כך מתחילה היציאה מן הגלות. לא תמיד באמצעות שינוי מיידי של הנסיבות, אלא באמצעות שינוי התודעה שבתוכה אנחנו פוגשים אותן. האדם לומד להכיר בכך שהמציאות הנראית לעין אינה כל המציאות. הוא אינו מכחיש את הטבע, את גבולותיו ואת קשייו, אלא מסרב לראות בהם את המילה האחרונה.

זוהי תודעת הנס: הידיעה שגם במקום שבו נדמה שהכול כבר נקבע, עדיין קיימת אפשרות של התחדשות. שיש מי שמחדש את העולם, ושיש מקום לבקשה, לשינוי ולתקווה.

כאשר אנחנו מחזקים את האמונה באפשרות הזאת, אנחנו מתחילים לצאת מן הגלות הפנימית. אנחנו יוצאים מן הצמצום אל המרחב, מן התחושה שאין מוצא אל הידיעה שיש עוד שער שאפשר לפתוח.

ארץ ישראל כשער השמים

אצל רבי נחמן, האמונה, התפילה והנס קשורים בקשר עמוק לארץ ישראל. הוא אינו מציג את הארץ רק כמקום גאוגרפי, אלא כמרחב שבו מתאפשרת עלייה מיוחדת של התפילות, מרחב המכוון את האדם אל ההכרה בנוכחות האלוקית בתוך העולם.

״וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם״. הארץ, על כל ממשותה וארציותה, יכולה להיות שער אל השמים.

יש משמעות עמוקה לתחושת הבית. הידיעה שיש מקום שבו אנחנו שייכים, מקום שאפשר להניח בו את הראש ולהרגיש שהקרקע תחת הרגליים אינה זרה לנו. הבית מעניק לאדם מרחב שבתוכו הוא יכול להתרכך, להיפתח ולהעז להאמין.

במובן הזה, ארץ ישראל היא גם ארץ ממשית וגם אפשרות פנימית. היא מקום בעולם, ובו בזמן היא נקודת שייכות בנפש. היא הידיעה שיש מרחב שבו הארציות אינה ניגודה של הקדושה, אלא המקום שבו הקדושה יכולה להתגלות.

כדי לחוש את קדושת הארץ, נדרשת אמונה המאפשרת לנו לראות מעבר למראה החיצוני. אך גם האמונה מבקשת קרקע, תחושת בית, מקום שבו אפשר להרגיש שהשמים אינם רחוקים כל כך.

כך נוצרת תנועה כפולה. הארץ פותחת אותנו אל השמים, והאמונה מאפשרת לנו לחוות את הארץ כמקום של מפגש עם האלוקות. הטבע נשאר טבע, האדמה נשארת אדמה, ובכל זאת משהו במבט משתנה. אנחנו מתחילים להרגיש שבתוך המרחב הארצי עצמו מסתתר שער.

מתוך תפיסת העולם הזאת אפשר להבין מדוע תפילת הגשם מקבלת אצל רבי נחמן משמעות כה עמוקה. הגשם הוא המפגש המוחשי בין שמים לארץ. הוא יורד מן העליונים, נקלט בתחתונים, ומאפשר לאדמה להצמיח חיים. בתוך מחזור המים הטבעי מתגלה אפשרות לראות את הנס לא כחריגה מקרית מן המציאות, אלא ככוח חיים הפועם בתוכה.

ארץ ישראל שותה מן התהומות

רבי נחמן מחבר את האמונה בארץ ישראל אל סוד הניסים באמצעות דרשה על הגשם ועל מקורות המים של הארץ.

ליקוטי מוהר״ן, מהדורא קמא, סימן ז׳

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין צז.): 'אֵין מָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד בָּא, אֶלָּא עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס'; הַיְנוּ, שֶׁיִּכְלוּ הָאֶפִּיקוֹרְסִים שֶׁאֵין לָהֶם אֱמוּנָה בְּנִסִּים, וּמְכַסִּים כָּל הַנִּסִּים בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. כִּי עִקַּר הַנִּסִּים בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כִּי (תַּעֲנִית י.) 'אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה תְּחִלָּה', וּשְׁתִיָּתָהּ מֵהַתְּהוֹמוֹת, שֶׁהֵם לְשׁוֹן: "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר" (רוּת א), שֶׁעַל דָּבָר נִסִּי תְּמֵהִין הָעוֹלָם. וְזֶה (תְּהִלִּים מ"ב): "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא", כִּי יֵשׁ נִסִּין עִלָּאִין, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּהוֹם עִלָּאָה; וְיֵשׁ נִסִּים תַּתָּאִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת תְּהוֹמָא תַתָּאָה. וּמַלְאָךְ שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַנִּסִּים, מִשְּׁנֵי הַתְּהוֹמוֹת, דָּמְיָא לְעֶגְלָא (תַּעֲנִית כה:), שֶׁהוּא בְּחִינַת עִגּוּלִים, בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פ"ט): "וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ"; וּפְרִיטָא שִׂפְוָתֵהּ, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם נ"א): "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח", וְהוּא כְּלָלוּת הַנִּסִּים.

רבי נחמן מצביע כאן על תכונה מיוחדת של ארץ ישראל: היא שותה תחילה, ושתייתה מן התהומות.

מה פירוש הדבר שהארץ שותה מן התהומות? הרי אנחנו פוסעים על אדמה שנראית יציבה ומוצקה. היא נושאת אותנו בבטחה, ואנחנו רגילים לחשוב עליה כעל בסיס קבוע שאפשר לסמוך עליו. אך מתחת לפני השטח מתקיימת תנועה אחרת. מים נסתרים נעים בעומק, מחלחלים, נובעים ומזינים את האדמה. מה שנראה לעין אינו מגלה את מלוא המתרחש מתחתיו.

רבי נחמן דורש את המילה ״תהום״ גם מלשון תימהון, השתאות ופליאה. הוא מביא את הפסוק ממגילת רות, ״וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן״, המתאר את תגובת העיר לשובה של נעמי. אנשי העיר רואים אותה, תוהים על השינוי שעברה, ומתקשים לזהות בה את האישה שהכירו. דבר מה התרחש, דבר מה השתנה, והמציאות המוכרת שוב אינה מובנת מאליה.

כך נראית גם תודעת הנס. העולם תוהה לנוכח מה שאינו מתיישב עם הסדר המוכר. משהו מתרחש מעבר לציפיות, מעבר למה שהטבע, כפי שאנחנו מבינים אותו, מאפשר לנו לצפות.

אולם התהום אינה רק המקום שבו מתגלה הנס לעיני כול. היא גם המקום שבו הנס מתקיים בהסתר. המים נעים בעומק בלי שנראה אותם, והאדמה ניזונה מהם גם כאשר פני השטח נראים שקטים.

זהו אחד החידושים העמוקים העולים מן התורה: הנס אינו מופיע רק כאשר המציאות נשברת לנגד עינינו. הוא עשוי לפעול גם בתוך הרציפות הטבעית, במנגנונים הסמויים המקיימים את העולם, במעיינות הנסתרים שמהם נובעים החיים.

רבי נחמן מתאר שני תהומות, תהום עילאה ותהומא תתאה, תהום עליון ותהום תחתון. שני התהומות הללו הם בחינות של ניסים, שני אופנים שבהם האלוקות מתגלה במציאות.

התהום העליון מבטא את הניסים העילאיים, אלה שבהם מתרחשת פריצה גלויה אל תוך הסדר הטבעי. התהום התחתון מבטא את הניסים התחתונים, אלה הפועלים בעומק המציאות, בתוך הטבע עצמו, גם כאשר אין בהם דבר המעורר את תשומת הלב.

שני התהומות אינם שני עולמות נפרדים. הם מקיימים ביניהם קשר, תנועה מתמדת של קריאה ומענה. ומתוך הקשר הזה מתאפשרת הופעתם של החיים.

כשהמים העליונים פוגשים את המים התחתונים

החלוקה בין שני התהומות מקבלת ביטוי נוסף במדרש, המתאר את היחסים שבין המים העליונים למים התחתונים באמצעות דימוי של מפגש בין זכר לנקבה.

מדרש רבה, בראשית, פרשה י״ג, פסקה י״ג

אר"ש בן אלעזר אין לך טפה יורד מלמעלה שאין הארץ עולה כנגדו טפחיים מה טעם (תהלים מב) תהום אל תהום קורא לקול צנוריך וגו' א"ר לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות והן אומרים אלו לאלו קבלו אותנו אתם בריותיו של הקב"ה ואנו שלוחיו מיד הם מקבלים אותן הה"ד (ישעיה מה) תפתח ארץ כנקבה זו שהיא פותחת לזכר ויפרו ישע שהן פרין ורבין וצדקה תצמיח יחדו ירידת גשמים אני ה' בראתיו לכך בראתיו לתקונו של עולם ולישובו.

המדרש מתאר את המים העליונים כזכריים ואת המים התחתונים כנקביים. המים היורדים מן השמים פוגשים את הארץ, והארץ נפתחת לקראתם. מתוך המפגש הזה נוצר הפריון.

אין זו רק תמונה של תהליך חקלאי. אפשר לראות בה גם תיאור של מפגש רוחני, שבו השפע היורד מלמעלה מתקבל בתוך המציאות הארצית, נטמע בה והופך לכוח חיים. העליון אינו נשאר רחוק ומופשט, והתחתון אינו נותר סגור בתוך עצמו. כל אחד מהם נדרש לאחר, ודווקא המפגש ביניהם מאפשר את הצמיחה.

כך גם בגאולה. האור האלוקי אינו מבקש להישאר בעולם עליון, מעבר למגע עם החיים. הוא מבקש להתגלות בתוך העולם הזה, בתוך הגוף, האדמה, הפרנסה, היחסים והמעשים. והמציאות הארצית, מצדה, מבקשת להיפתח אל מקור חייה, לקבל את השפע ולתת לו מקום.

הגשם הוא אפוא דימוי מוחשי למפגש שבין הרוחני לגשמי. הוא יורד מן השמים, אך משמעותו מתגלה דווקא בארץ. הוא נושא עמו ברכה שאינה נשארת בגדר רעיון, אלא נעשית לחיים ממשיים.

רבי חיים מצ׳רנוביץ, בספרו ״באר מים חיים״, מבאר כי השפע הגשמי נובע ממקור רוחני, וכי הברכה הרוחנית היא השורש שממנו מסתעפת הברכה הנראית לעין.

ספר באר מים חיים, פרשת בחוקותי, פרק כ״ו

כי עיקרי היעודים בתורתינו הקדושה הכל סובב הולך על יעודים הרוחניים, ויעודים הגשמיים ממילא נטפלים ונכללים בהן. כמו למשל ענין הגשם הנה עיקר הברכה אשר בו מה שהוא מרוה את הארץ ומולידה ומצמיחה ונותן זרע לזורע וגו' הכל הוא מחיות הרוחניות אשר בו משורשו מברכת אלהינו יתברך שמו והוא הוא המברך את הארץ ונותן מחיה לכל בריה כנודע סוד שורשו בשמים ממעל מכוונות מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת מוריד הגשם עיין שם).

הגשם נושא אפוא ברכה כפולה. הוא מרווה את הארץ ומצמיח את פירותיה, אך הוא גם מאפשר לנו להיזכר במקור החיות שממנו נובעת הברכה. המים הנראים לעין הם הלבוש הגשמי של שפע עמוק יותר, שפע שהשורש שלו אינו נתפס במלואו בחושים.

כאשר אנחנו מבקשים גשם, אנחנו מבקשים שהברכה תרד מן המקור אל המציאות. שהאור יהפוך למים, שהמים יחדרו אל האדמה, ושהאדמה תיתן את פרייה. אנחנו מבקשים שהשפע לא יישאר רחוק מאיתנו, אלא ילבש צורה, ייגע בחיים ויוכל להזין אותם.

תפילת הגשם היא תפילה על עצם האפשרות הזאת. היא מבטאת את הכמיהה לחיבור בין מה שאנחנו מקבלים מן השמים לבין מה שאנחנו מסוגלים להצמיח בארץ.

הבקשה הזאת נשמעת בנוסח התפילה של עדות המזרח בברכת השנים בימות הגשמים:

וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל וְשַׁבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבָךְ. וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּמֵעֹשֶׁר מַתְּנוֹת יָדֶיךָ. שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זוֹ מִכָּל־דָּבָר רַע. וּמִכָּל־מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל־מִינֵי פּוּרְעָנוּת. וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה טוֹבָה ואַחֲרִית שָׁלוֹם. חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל־תְּבוּאָתָהּ וּפֵירוֹתֶיהָ. וּבָרְכָהּ בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה. וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלוֹם. כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה. כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ הַשָּׁנִים.

התפילה אינה מסתפקת בבקשה על הגשם עצמו. היא מבקשת רוויה לעולם, שפע לידיים, שמירה מפני הרע, תקווה, שלום, חיים ושובע. הגשם נעשה כאן לשם כולל של הברכה, של האפשרות שהחיים יוכלו להתקיים מתוך שפע ולא מתוך מחסור, מתוך ביטחון ולא מתוך פחד.

וזהו גם עומק המפגש בין התהומות. הנס העליון יורד מן השמים, והנס התחתון מקבל אותו בתוך האדמה. האור נעשה שפע, והשפע נעשה חיים.

הנס הגלוי והנס הנסתר

מהם, אם כן, הניסים העליונים והתחתונים?

הניסים העליונים הם הניסים שבהם מתרחש שינוי גלוי ומטלטל. אלה הרגעים שבהם הסדר המוכר נשבר, כאשר מתרחש דבר שאי אפשר להתעלם ממנו, והעולם נאלץ לעצור ולהשתאות. יציאת מצרים, למשל, מציגה רצף של ניסים גלויים החורגים מן הסדר הטבעי ומגלים לעיני האדם כוח שמעבר לו.

לעומתם, הניסים התחתונים מתקיימים בתוך השגרה. הם אינם תמיד מעוררים השתאות, משום שהם נטמעים בסדר הטבעי עד שאנחנו מפסיקים לראות בהם פלא. החיים נמשכים, הגוף נושם, האדמה מצמיחה, המים מחלחלים והלב פועם. נדמה לנו שהכול מובן מאליו, דווקא מפני שהנס מתרחש ללא הפסקה.

״על נסיך שבכל יום עימנו״. יש ניסים שאנו זוכרים משום ששינו את המציאות בבת אחת, ויש ניסים המלווים אותנו מדי יום, עד שאנחנו שוכחים להודות עליהם.

אפשר לדמות את הנס העליון למים היורדים מן השמים. הוא מופיע מלמעלה, פורץ אל תוך המציאות ומזמין אותה להיפתח. את הנס התחתון אפשר לדמות למעיין הנובע מבין הסלעים, למים הנסתרים המזינים את האדמה בלי שנראה תמיד את מקורם.

שני הניסים זקוקים זה לזה. ללא המים היורדים, האדמה עלולה להתייבש. ללא המים המחלחלים ונובעים בעומק, אין לשפע היורד לאן להיכנס ולהיכן להמשיך לנוע. הגשם זקוק לארץ שתקלוט אותו, והארץ זקוקה לגשם כדי להצמיח את פירותיה.

כך גם בחיי האמונה. יש רגעים שבהם אנחנו זקוקים לפריצה, לאירוע שיטלטל את התודעה ויגלה לנו שהמציאות גדולה מכפי שחשבנו. אך יש גם רגעים שבהם העבודה העמוקה היא דווקא לזהות את הנס שכבר נמצא כאן, בתוך המציאות הפשוטה, וללמוד להיפתח אליו.

הנס אינו רק מה שמשנה את חוקי הטבע. הוא גם מה שמאפשר לטבע להמשיך להתקיים.

כאשר שני התהומות נפגשים, מתאפשרת תנועה של גאולה. העליון יורד אל התחתון, והתחתון נפתח אל העליון. העולם אינו נותר סגור בתוך עצמו, אלא נעשה מרחב של מפגש.

״תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא״. אפשר לשמוע בפסוק הזה קול העולה מתוך עומק המציאות. קול שאינו מסתפק בקיום כפי שהוא, אלא מבקש לעורר את הנוכחות האלוקית החבויה בתוכו. הארץ קוראת לשמים, והתהום שבתחתית העולם קוראת לתהום שמעליה.

הקריאה הזאת היא כמיהתה של המציאות לגאולה.

המלאך שבין התהומות

כיצד מתאפשר המפגש בין שני התהומות? כיצד הופכת הקריאה למפגש, והכמיהה לשפע ממשי?

רבי נחמן משיב באמצעות דמות המלאך המופיעה בגמרא במסכת תענית, ומפרש אותה באמצעות שני הכוחות שכבר פגשנו: אמונה ותפילה.

ליקוטי מוהר״ן, מהדורא קמא, סימן ז׳

וּמַלְאָךְ שֶׁכָּלוּל מִכָּל הַנִּסִּים, מִשְּׁנֵי הַתְּהוֹמוֹת, דָּמְיָא לְעֶגְלָא (תַּעֲנִית כה:), שֶׁהוּא בְּחִינַת עִגּוּלִים, בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פ"ט): "וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ"; וּפְרִיטָא שִׂפְוָתֵהּ, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם נ"א): "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח", וְהוּא כְּלָלוּת הַנִּסִּים.

הגמרא מתארת מלאך הממונה על המים, הנמצא בין התהום התחתון לתהום העליון.

בבלי תענית כ״ה ע״ב, בתרגום הרב עדין שטיינזלץ זצ״ל

אמר רבה: לדידי חזי לי האי (אני עצמי ראיתי את המלאך הזה ששמו) רידיא (הממונה על המים), דמי לעיגלא תלתא ופירסא שפוותיה וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה (דומה לעגל ששפתיו פתוחות והוא עומד בין תהום תחתון ותהום עליון).

רבי נחמן קורא את דמות המלאך דרך שני פרטיה. דמות העגל מתקשרת לעיגולים, והעיגולים הם בחינת האמונה. שפתיו הפרושות והפתוחות מתקשרות לתפילה, כפי שנאמר: ״אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח״.

המלאך העומד בין שני התהומות נעשה אפוא סמל לחיבור שבין אמונה לתפילה. הוא אינו שייך רק לתהום העליון או לתהום התחתון, אלא עומד בתווך, במקום שבו הם יכולים להיפגש.

זהו מקומה של האמונה. היא מאפשרת לאדם להיפתח אל מה שאינו נתפס במלואו בשכלו, להכיר בכך שיש במציאות עומק שמעבר למה שהוא מסוגל לראות ולהבין.

וזוהי גם פעולתה של התפילה. היא נותנת קול לפתיחה הזאת. היא הופכת את הכמיהה למילים, את החסרון לבקשה ואת הלב הסגור לפתח שדרכו יכול השפע להיכנס.

האמונה והתפילה אינן רק שתי תכונות בנפש האדם. הן הכוחות המאפשרים למפגש בין העליון לתחתון להתרחש בתוכו. כאשר האדם מאמין, הוא מסכים להיפתח. כאשר הוא מתפלל, הוא מעניק לפתיחתו קול. ומתוך המפגש הזה עשויה להתגלות מציאות חדשה.

עיגולים של אמונה

מדוע האמונה נמשלה לעיגול?

לעיגול אין נקודת התחלה ואין נקודת סיום. הוא מקיף, עוטף ומחזיק את מה שנמצא בתוכו. רבי נחמן קושר את דמות העגל שבגמרא לבחינת העיגולים, וממנה אל האמונה: ״וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ״.

האמונה אינה תמיד מסקנה שאליה אנחנו מגיעים לאחר שהבנו הכול. לעיתים היא דווקא ההסכמה להיכנס אל המעגל לפני שהכול ברור, להניח לרגע את הצורך להחזיק בכל התשובות, ולהסכים להיות בתוך מרחב שיש בו גם שאלות.

יש תנועות בנפש שאי אפשר להשלים רק באמצעות הבנה. אפשר לעמוד זמן רב מחוץ למים וללמוד עליהם, אך כדי להרגיש את המים על הגוף צריך להיכנס לתוכם. אפשר להתבונן בעיגול, למדוד את גבולותיו ולתאר את צורתו, אך כדי להיות בתוכו צריך לעשות צעד פנימה.

כך גם האמונה. לפעמים נדרשת מאיתנו קפיצה קטנה, לא אל תוך ודאות מוחלטת, אלא אל תוך האפשרות לבטוח. להסכים שהחיים אינם מצטמצמים למה שאנחנו מצליחים להבין ברגע הזה.

אין פירוש הדבר שעלינו לוותר על השאלות או להשתיק את הספק. להפך. האמונה יכולה להיות המרחב שבתוכו מותר לשאול, להתלבט ולהמשיך לחפש. היא אינה מבטלת את אי הידיעה, אלא מאפשרת לנו לשאת אותה בלי לאבד את הקשר.

כאשר אנחנו נכנסים אל העיגול הזה, איננו בהכרח מקבלים תשובה לכל שאלה. אך אולי אנחנו זוכים למשהו אחר: תחושה שאיננו לבד בתוך השאלות. יש מרחב רחב יותר מן התודעה הפרטית שלנו, מרחב שאפשר להישען עליו גם כאשר הדרך אינה ברורה.

ואז נפתחות השפתיים. האמונה נעשית תפילה, והלב מתחיל לדבר.

אמת ואמונה, שני כוחות הנזקקים זה לזה

בהמשך תורה ז׳ מעמיק רבי נחמן את הקשר שבין האמונה לתפילה, ומוסיף לו יסוד נוסף: האמת. כדי להגיע לאמונה שלמה, אין די ברצון להאמין. האמונה זקוקה גם לאמת שתאיר את דרכה ותשמור עליה מפני טעות.

ליקוטי מוהר״ן, מהדורא קמא, סימן ז׳

אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לֶאֱמוּנָה אֶלָּא עַל יְדֵי אֱמֶת, ובהמשך התורה, בהשמטות:

וְזֶה בְּחִינַת 'הֻשְׁווּ אִשָּׁה לְאִישׁ', כִּי זֶה אִישׁ וְאִשָּׁה הֵם בְּחִינַת הִתְחַבְּרוּת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, וּבָזֶה תָּלוּי הַגְּאֻלָּה כַּנַּ"ל.

רבי נתן מבאר את הזיקה הזאת בליקוטי הלכות, ומבחין בין האמת שאנחנו מסוגלים להשיג בשכלנו לבין האמונה הנדרשת במקום שבו ההבנה האנושית מגיעה אל גבולה.

ספר ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות גילוח, הלכה ד׳

כָּל מַה שֶּׁאָדָם מֵבִין בְּחָכְמָתוֹ אֲמִתַּת הַדָּבָר זֶה נִקְרָא "אֱמֶת" וּמַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִין רַק עַל פִּי אֱמוּנָה זֶה נִקְרָא "אֱמוּנָה", אֲבָל אֱמֶת וֶאֱמוּנָה בְּשָׁרְשָׁם שְׁנֵיהֶם אֶחָד כַּנַּ"ל,… וְלָדַעַת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ וּמִתּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וּמִצַּדִּיקָיו הָאֲמִתִּיִּים אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי הִתְחַבְּרוּת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה יַחַד, כִּי לִרְאוֹת הָאֱמֶת בְּעֵינֵי הַשֵּכֶל מַמָּשׁ, בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר מִגֹּדֶל הָאוֹר כַּנַּ"ל, כִּי לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל…עַל כֵּן צְרִיכִין לִסְמֹךְ רַק עַל אֱמוּנָה כְּמוֹ שֶׁקִּבַּלְּנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים… אֲבָל אֵין שְׁלֵמוּת לְהָאֱמוּנָה בְּלֹא אֱמֶת כַּנַּ"ל, כִּי אֱמוּנָה בְּלֹא אֱמֶת אֵינָהּ כְּלוּם, כִּי בְּלֹא אֱמֶת יָכוֹל לִפֹּל לֶאֱמוּנוֹת כּוֹזְבִיּוֹת, לֶאֱמוּנוֹת שֶׁל שְׁטוּת וָהֶבֶל. עַל כֵּן עִקַּר הָאֱמוּנָה עַל יְדֵי אֱמֶת, שֶׁמִּי שֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת זוֹכֶה לָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הָאֲמִתִּית, כִּי הָאֱמֶת מֵאִיר בּוֹ לְהִתְרַחֵק מֵאֱמוּנוֹת כּוֹזְבִיּוֹת וּלְהִתְחַזֵּק בְּהָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הָאֲמִתִּית.

יש דברים שאנחנו מבינים בשכלנו, ויש דברים שאנחנו יודעים שאינם מצטמצמים למה שהשכל יכול לתפוס. האמת קשורה ביכולת לראות, לברר ולהכיר את הדבר כפי שהוא. האמונה נדרשת במקום שבו ההכרה אינה מספיקה, במקום שבו האור גדול מכדי שנוכל להקיף אותו במחשבתנו.

אולם דווקא משום כך, האמונה זקוקה לאמת. בלעדיה היא עלולה להפוך לאחיזה בדבר שאינו נכון, להיסחף אחר דמיון או להעניק קדושה למה שאין בו קדושה. האמת מאירה את האמונה ומאפשרת לה להישאר מחוברת למציאות, ואילו האמונה מאפשרת לאמת להיפתח אל מה שמעבר לגבולות ההבנה.

אפשר לחשוב על האמת כעל קו המבקש לרדת מלמעלה למטה, להאיר, לברר ולגלות. היא מבקשת להעניק צורה ובהירות. את האמונה אפשר לדמות לתנועה העולה מלמטה למעלה, מתוך עומק החיים ומתוך המפגש עם מה שאיננו יודעים עד תומו. היא מבקשת להיפתח, להקיף ולהכיל.

בדימויים שבהם אנחנו משתמשים כאן, אפשר לראות באור היורד מלמעלה מעין הד לתנועת המים העליונים, ובתנועה העולה מלמטה הד למים התחתונים. אין אלה זהויות מוחלטות, אלא שתי תנועות המסייעות לנו להבין את הקשר שבין האמת לאמונה.

האמת זקוקה לאמונה כדי שלא תישאר רק ידיעה מוגבלת. האמונה זקוקה לאמת כדי שלא תאבד את דרכה. שתיהן נדרשות כדי לאפשר מפגש עמוק עם המציאות ועם מי שמקורה מעבר להשגתנו.

אולי זהו אחד האתגרים הגדולים של דורנו. אנחנו מבקשים להבין, לברר ולדעת, ובצדק. אך לעיתים נדמה לנו שאם לא הצלחנו להבין דבר מה, אין לנו עוד אפשרות להיות בקשר איתו. רבי נחמן מציע דרך אחרת. אפשר להמשיך לחפש אמת ובו בזמן להישען על אמונה. אפשר להודות בגבולות ההבנה בלי לוותר על הכמיהה לדעת. אפשר לשאול שאלות קשות ועדיין להתפלל.

מתוך החיבור הזה נולדת אפשרות של גאולה. לא גאולה שבה כל המתח נעלם, אלא גאולה שבה הכוחות השונים שבאדם מפסיקים להילחם זה בזה ומתחילים להיפגש.

להתחיל מן התהום

אולי דווקא בעת הזאת, כאשר המציאות מזמנת לנו שאלות רבות כל כך, עלינו להתחיל מן האמונה. לא מפני שהאמת אינה חשובה, אלא מפני שלפעמים הדרך אליה מתחילה בהסכמה להיפתח.

יש בתוכנו תנועה עדינה, כמעט בלתי מורגשת, המבקשת לעלות מתוך המציאות. היא אינה תמיד יודעת לנסח את עצמה. לפעמים היא געגוע, לפעמים בקשה, לפעמים תחושה שמשהו חסר גם כאשר הכול נראה לכאורה במקומו.

אפשר לדמות אותה למעיין המבקש לפרוץ מתוך הסלעים. היא עולה מלמטה, ממעמקי הנפש, ומזכירה לנו שהחיים אינם מתקיימים רק על פני השטח. כאשר אנחנו נותנים לתנועה הזאת מקום, אנחנו פותחים בתוכנו מרחב של אמונה.

מתוך הפתיחה הזאת יכולה לבוא גם התנועה השנייה, התנועה של האמת, של האור היורד ומבקש להתגלות בחיים הממשיים. השמים נפתחים, והארץ לומדת לקבל. המפגש אינו מתרחש מפני שאחד הצדדים מבטל את עצמו, אלא מפני ששניהם נעשים פנויים לקשר.

האמונה והתפילה, האמת והאמונה, העליון והתחתון, אינם כוחות שצריכים לנצח זה את זה. הם כוחות שצריכים למצוא דרך להיפגש.

וכאשר המפגש הזה מתרחש, משהו חדש יכול להיוולד.

״עד שתכלה פרוטה מן הכיס״

רבי נחמן קושר את התהליך הזה גם למאמר חז״ל על ביאת המשיח, ומציע לו פירוש הנוגע ליחסים שבין שפע, אמונה והכחשת הנס.

ליקוטי מוהר״ן, מהדורא קמא, סימן ז׳

וְזֶה פֵּרוּשׁ: 'עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס'; כִּי יֵשׁ בְּנֵי־אָדָם הַמְכַסִּים כְּלָלִיּוּת הַנִּסִּים, הַכְּלוּלִים בַּמַּלְאָךְ דִּפְרִיטָא שִׂפְוָתֵהּ, מְכַסִּים בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. וּכְשֶׁתִּכְלֶה זֹאת וְתִתְרַבֶּה אֱמוּנָה בָּעוֹלָם, אָז יָבוֹא מָשִׁיחַ, כִּי עִקַּר הַגְּאֻלָּה תָּלוּי בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "תָּבוֹאִי, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה".

בפשט דברי חז״ל, ״אין משיח בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס״ מתאר מצב שבו הפרוטה כלה מן הכיס. רבי נחמן דורש את הדברים בדרך נוספת: הפרוטה היא גם מלשון פריטה, והשפתיים הפרוטות והפתוחות של המלאך קשורות לתפילה. הכיס, מצדו, נעשה סמל לכיסוי המסתיר את הניסים ומלביש אותם בלבוש הטבע.

אפשר להתבונן בדברים גם דרך היחס שבין שפע חומרי לאמונה. כאשר לאדם יש שפע, הוא עלול לייחס את כל מה שיש לו לכוחו שלו. הוא עשוי לשכוח את מקורות הברכה ולהרגיש שהעולם נתון בידיו בלבד. במצב כזה, השפע עצמו עלול להפוך לכיסוי המסתיר את הנס.

אין פירוש הדבר שהכסף או השפע הם דבר שלילי. להפך, הם יכולים להיות ברכה גדולה. השאלה היא מה מתרחש בתודעה שלנו כאשר הם מגיעים. האם הם סוגרים אותנו בתוך תחושה של כוח עצמאי, או פותחים אותנו להכרה שאנחנו מקבלים את חיינו ואת ברכתנו ממקור עמוק יותר?

רבי נחמן מדגיש את הצורך בהתגברות האמונה בעולם. כאשר בני האדם מפסיקים לכסות את הניסים באמצעות הסברים המצמצמים את המציאות לטבע בלבד, מתאפשרת הכרה רחבה יותר במקור החיים. הגאולה, לפי מהלך זה, קשורה לא רק לשינוי הנסיבות החיצוניות, אלא גם לשינוי האופן שבו אנחנו רואים את העולם.

כאשר מחברים את שני הכיוונים, מתגלה אפשרות נוספת. השפע אינו צריך להיעלם כדי שהאמונה תופיע. להפך, כאשר האמונה מתגברת, השפע עצמו יכול להתברך. הכסף חדל להיות הוכחה לכך שאנחנו עומדים לבדם, ונעשה חלק ממערכת של נתינה וקבלה, אחריות והודיה.

חז״ל אומרים במסכת תענית:

גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו.

הגשם אינו מברך רק את השדות ואת העצים. הברכה מתפשטת אל כל רובדי החיים. כאשר הארץ והשמים נפגשים, כאשר אנחנו לומדים לקבל את השפע מתוך תודעה של אמונה, גם הפרוטה שבכיס מקבלת את מקומה בתוך הברכה הכוללת.

רבי חיים מצ׳רנוביץ מרחיב את הרעיון הזה ב״באר מים חיים״, ומבאר כי הגשם הוא לבוש גשמי של אור ברכה רוחני, וכאשר האור הזה יורד לעולם, הוא מתלבש בברכות המתאימות למציאות הגשמית.

ספר באר מים חיים, פרשת בחוקותי

ולכאורה מה ענין הגשם לפרוטה שבכיס או לשאר הברכות שמנו שם חז"ל. ואולם האמת הוא כי עיקר הגשם הוא אור הברכה הנשפע מאת המברך ברוך הוא ושם למעלה הוא אור רוחניות נפלא מלא ברכה ובעת השפעת ברכה הזו מתברכים כל העולמות מאור הנפלא הזה בעת הגיעו לעולם העשיה מתלבש בלבוש גשמיות המטר ויורד אל הארץ לברכה בברכתו ואז כל הברכות יורדין אל העולם ועל כן אפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכל שארי הברכות שאמרו חז"ל והאור הזה שמו למעלה גשם וכאשר מבואר סודו בכוונות האר"י הנזכרים למעלה. ואנו קוראין לטיפת המטר הנראה לעין גשם על שם מקור הברכה אשר בו מלמעלה כי כן שמו שמה. ועבור זה הנה ודאי כל הברכות האמורות בתורה וכל היעודים אשר בה. הכל נאמר על יעודים הרוחניים כי שמם העיקרי הוא רק למעלה ברוחניות. ושמו יתברך מבטיח אותנו שיברך אותנו באור הברכות האמורות באור ברכה זו ובאור ברכה זו כמו ונתתי גשמיכם בעתם ונתתי שלום בארץ והשיג לכם דיש את בציר וגו' וכן כל הברכות האמורות בתורה הכל נאמר שנקבל כל אורות הברכות בזו ובזו ובזו והכל ברוחניות. וזה ממילא טפל ונכלל בו שיהיה כל הברכות הגשמיות כי כאשר תרד אור הברכה עלינו ממילא בהגיעו בעולם הזה מתלבש כל אור הברכה וברכה בלבוש הגשמיות השייך אליה ומתברך כל בחינת הגשמיות גם כן ומתרבה שפע וברכה רבה וחיים עד העולם בכל העולמות שלמעלה ושלמטה. והבן זאת כי אמיתית ונאמנה הוא.

לפי הביאור הזה, אין הפרדה מוחלטת בין הברכה הרוחנית לברכה הגשמית. הברכה יורדת מן המקור הרוחני, ובהגיעה לעולם היא מתלבשת בלבוש המתאים לה. היא יכולה להופיע כגשם, כפרי, כפרנסה, כשלום וכחיים.

מה שנראה לנו כדברים נפרדים עשוי להיות ביטויים שונים של שפע אחד. הגשם והפרוטה, השדה והבית, הברכה הרוחנית והברכה הגשמית, כולם משתתפים בתנועה אחת של חיים.

כאשר אנחנו מבקשים גשם, אנחנו מבקשים אפוא לא רק מים. אנחנו מבקשים שהעולם יהיה פתוח לקבל את הברכה, שהשפע יגיע לכל מקום שבו הוא נדרש, ושנוכל לזהות את מקורו גם כשהוא מופיע בצורות פשוטות ויומיומיות.

הגשם כנשימת העולם

בתורה ס׳ בליקוטי מוהר״ן מופיע דימוי נוסף, המחבר את הגשם אל אחד הפלאים הקרובים ביותר לחיינו: הנשימה.

ליקוטי מוהר״ן, תורה ס׳, פסקה ז׳

כִּי כָּל מִינֵי עֲשִׁירוּת, דְּהַיְנוּ כָּל מִינֵי דָּגָן וְכָל הָאִילָנוֹת וַעֲשָׂבִים וְכָל מִינֵי מַתָּכוֹת, הֵם רַק עַל־יְדֵי גְּשָׁמִים, וְכֵן כָּל הָאוֹצָרוֹת הֵם עַל־יְדֵי גְּשָׁמִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים כ״ח:י״ב): יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ וְכוּ'. וְהַגְּשָׁמִים הֵם מִבְּחִינַת הַנְּשִׁימָה, שֶׁמַּכְנִיסִין וּמְקַבְּלִין אֲוִיר מִן הַחוּץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב ל״ז:י׳): מִנִּשְׁמַת אֵל יִתֶּן קָרַח וְרֹחַב מַיִם בְּמוּצָק. וְזֶה בְּחִינַת (משלי י״ח:י״א): הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ; הַיְנוּ שֶׁהָעֲשִׁירוּת הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת הַנְּשִׁימָה, שֶׁהוּא אֲוִיר הַקַּר שֶׁמְּקַבְּלִין בְּכָל רֶגַע מִן הַחוּץ כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: קִרְיַת עֻזּוֹ, בְּחִינַת: גֶּשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ (איוב ל״ז:ו׳).

הגשם הוא נשימת העולם.

כשאנחנו מתבוננים במחזור המים בטבע, אפשר לראות בו תנועה המזכירה נשימה. המים יורדים מן השמים, נספגים באדמה, מחלחלים אל מעמקיה, נובעים מחדש ומתאדים בחזרה אל השמים. תנועה מתמדת של קבלה והשבה, של ירידה ועלייה, של פתיחה והתחדשות.

יש בתנועה הזאת ממד גלוי וממד נסתר. הגשם יורד לעינינו, ואפשר לראות את טיפותיו נוגעות באדמה. אך מה שמתרחש לאחר מכן מתרחש בחלקו מתחת לפני השטח. המים מחלחלים, מזינים את השורשים, ממלאים מאגרים ומקיימים מערכות חיים שלמות. מה שנראה כרגע חולף של ירידת גשמים נעשה לתנועה ממושכת המזינה את העולם.

כך גם הנשימה האנושית. היא מתרחשת בכל רגע, ובדרך כלל איננו נותנים עליה את דעתנו. הגוף נושם ואנחנו ממשיכים בחיינו, עד שמשהו עוצר את הנשימה או מפנה את תשומת לבנו אליה. ואז מתגלה לנו עד כמה היא יסודית, עד כמה החיים נשענים על התנועה הפשוטה הזאת, שאיננו צריכים לייצר אותה מחדש בכל רגע.

כאשר אנחנו נעשים מודעים לנשימה, אנחנו יכולים לעצור לרגע, לחזור אל הגוף, להרגיש את עצמנו בתוך החיים. הנשימה מחזירה אותנו אל ההווה, אל המקום שבו אנחנו נמצאים, ואל האפשרות לקבל את הרגע הזה כפי שהוא.

רבי נחמן מציע לנו להתבונן גם בגשם מתוך אותה רגישות. לראות בו לא רק תופעת טבע, אלא תנועה של שפע המתקיים בעולם בכל רגע. הגשם הוא חלק ממנגנון החיים, אך גם הזמנה להיזכר שמנגנון החיים עצמו הוא פלא.

אפשר להתרגל לכל דבר, אפילו למה שמקיים אותנו. אפשר לראות את השמים מתקדרים, לשמוע את טיפות הגשם ולחשוב רק על הדרך הרטובה או על הכביסה שלא תתייבש. ואפשר גם לעצור לרגע ולהרגיש שהעולם נושם.

המים העליונים יורדים, המים התחתונים מקבלים אותם, והאדמה נפתחת. הנס העליון והנס התחתון נפגשים בתוך תנועה טבעית אחת. אין צורך לבטל את ההסבר הטבעי כדי לחוש את הפלא. אפשר להתבונן בתהליך הטבעי עצמו ולגלות בו עומק נוסף.

כאשר אנחנו מודעים לתנועה הזאת, אנחנו נעשים פנויים יותר לקבל את השפע. לא מפני שהמודעות שלנו יוצרת את הגשם, אלא מפני שהיא משנה את האופן שבו אנחנו פוגשים אותו. היא מאפשרת לנו לראות את עצמנו כחלק ממערכת רחבה של חיים, לקבל את מה שניתן לנו ולהכיר תודה על מה שלעיתים נראה מובן מאליו.

״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב״. דימוי האוצר מזכיר לנו שהברכה אינה חייבת להיות דבר שאנחנו מייצרים בכוחות עצמנו בלבד. יש גם שפע שאנחנו מקבלים, שפע שמגיע אלינו מבחוץ ומבקש מאיתנו להיפתח אליו.

כמו בנשימה, כך בגשם. אנחנו מקבלים, מעבדים, משיבים וממשיכים הלאה. החיים אינם אחיזה מתמדת במה שיש, אלא תנועה של קשר. וככל שאנחנו לומדים להיות מודעים יותר לתנועה הזאת, כך אנחנו יכולים להשתתף בה מתוך הכרת תודה, אחריות ואמונה.

תהום הלב

עד כאן התבוננו בתהומות המים, בתנועת הגשם ובמפגש שבין העליון לתחתון. אך רבי נחמן אינו משאיר את התהום מחוץ לאדם. הוא מוליך אותנו פנימה, אל המקום שבו המים העמוקים מקבלים דמות של לב.

ספר ליקוטי מוהר״ן, מהדורא קמא, סימן מ״ט

"חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" אֵלּוּ הַשִּׁיתִין שֶׁמְּנֻקָּבִין וּמְחֻלָּלִים עַד הַתְּהוֹם. הַיְנוּ בְּחִינוֹת: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי", כִּי 'תְּהוֹם דָּא לִבָּא' כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (טו). וְזֶה 'חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן', מַעֲשֵׂי יְדֵי אָמָּנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא (כָּךְ דָּרְשׁוּ שָׁם בְּסֻכָּה). הַיְנוּ שֶׁבְּחִינוֹת חֲלָאִים, הַיְנוּ שֶׁמְּחֻלָּלִין עַד הַתְּהוֹם, בְּחִינוֹת: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" כַּנַּ"ל, זֶה בְּחִינַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל. וְזֶה מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן אָמָּנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי בְּחִינוֹת וְלִבִּי חָלַל וְכוּ', בְּחִינוֹת חֲלָאִים שֶׁמְּחֻלָּלִין וְכוּ' כַּנַּ"ל, הוּא מַמָּשׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי זֶה הוּא בְּחִינוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל. וְעַל־יְדֵי־זֶה יוּכַל לַעֲשׂוֹת נִסִּים בָּעוֹלָם כַּנַּ"ל, וְזֶהוּ 'שֶׁמְּחֻלָּלִין עַד הַתְּהוֹם', הַיְנוּ בְּחִינוֹת נִסִּים. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (רוּת א'): "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר" שֶׁעַל דָּבָר נִסִּי הַכֹּל תְּמֵהִין.

רבי נחמן דורש את החללים המגיעים עד התהום, ומקשר אותם אל הפסוק ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״. בעקבות הזוהר, הוא מזהה את התהום עם הלב. כך נעשה הלב האנושי עצמו למרחב של עומק, למקום שבו עשויים להתרחש ניסים.

יש בלב האנושי תהומות שאיננו ממהרים להגיע אליהם. רגשות שאיננו יודעים כיצד לקרוא להם, כאבים שלא מצאו עדיין מילים, געגועים שאיננו מצליחים להסביר, שאלות המלוות אותנו זמן רב. לעיתים אנחנו ממשיכים לנוע על פני השטח, מתפקדים, מדברים ועושים את הנדרש, בעוד שמתחת לפני השטח מתקיימת תנועה אחרת.

אבל הלב אינו רק מקום של כאב או חסרון. הוא גם מקור של נביעה. יש בו חיים המבקשים לצאת, תפילה המבקשת להישמע, רצון להתקרב וליצור קשר. דווקא במקומות שבהם אנחנו פוגשים את גבולות כוחנו, עשויה להתגלות בתוכנו פתיחות חדשה.

בתפילה אנחנו יורדים אל תהום הלב. אנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש את מה שנמצא שם, בלי למהר להסתיר או לפתור. אנחנו מביאים אל המילים את מה שאפשר לומר, ולעיתים גם את מה שאין לו עדיין מילים. התפילה נותנת מקום למעמקים האלה ומאפשרת להם להפוך לקריאה.

יש רגעים שבהם התפילה אינה מתחילה מתוך ידיעה ברורה של מה שאנחנו מבקשים, אלא מתוך התחושה שיש בנו משהו המבקש קשר. אנחנו מגיעים אליה עם לב עמוס, עם ספקות, עם עייפות או עם תקווה קטנה. אנחנו פותחים את השפתיים, גם כאשר איננו יודעים בדיוק מה לומר.

אולי זהו אחד המקומות שבהם מתגלה האמונה במלוא עדינותה. לא כהכרזה גדולה, אלא כהסכמה להביא את הלב כפי שהוא. לא להמתין עד שהכול יסתדר בתוכנו, אלא לתת מקום גם למה שעדיין לא נפתר.

כאשר הלב נפתח, התהום התחתונה שבתוכנו מתחילה לנבוע. האדם אינו רק מקבל שפע שמגיע מבחוץ, אלא גם מגלה את האפשרות להיות שותף למפגש. מתוך הכנות, הבקשה וההיפתחות, הוא נעשה פנוי יותר להבחין באור שכבר מצוי בחייו ובאפשרויות שעדיין לא התגלו.

ואז אפשר לשוב אל הדימוי של שני התהומות. התהום שבתוך הלב קוראת אל התהום העליונה, אל המקור שממנו נובעים החיים. התפילה היא הקול המחבר ביניהן.

״תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ״.

הקריאה אינה נשארת רק בתוך האדם. היא מבקשת להיפגש עם מקור החיים שמחוצה לו ומעבר לו. וכאשר המפגש מתרחש, האדם עשוי לחוש שמשהו מן השפע העליון נכנס אל חייו. לא תמיד כשינוי דרמטי, ולא תמיד בתשובה ברורה, אלא לעיתים כיכולת חדשה לנשום, לשאת את המציאות, לקוות ולהמשיך ללכת.

תפילה כמעשה של גאולה

כשאנחנו מחברים את כל החוטים שטווה רבי נחמן, מתגלה לפנינו תמונה שלמה יותר.

הארץ שותה מן התהומות. המים העליונים יורדים, והמים התחתונים מקבלים אותם. המלאך עומד בין שני התהומות, בדמות עגל שעיגוליו רומזים לאמונה ושפתיו הפתוחות רומזות לתפילה. האמונה והאמת נזקקות זו לזו, והלב האנושי נעשה אף הוא תהום, מקום שבו יכולה להישמע הקריאה.

הגשם אינו רק מים היורדים מן השמים. הוא סמל לתנועה של קשר, לתנועה שבה העליון והתחתון אינם נותרים מנותקים. האור מקבל לבוש, הרוחני נוגע בגשמי, והברכה נעשית לחיים.

גם הגאולה מתרחשת בתוך תנועה כזאת. היא אינה רק אירוע המגיע מבחוץ ומשנה את כל המציאות בבת אחת. היא גם האפשרות להתעורר אל הקשר שכבר מתקיים בתוכה. לגלות את הנס המסתתר בטבע, להכיר בשפע שאיננו מובן מאליו, ולפתוח את הלב אל מה שמעבר למה שאנחנו יכולים לראות ולשלוט בו.

התפילה היא הדרך שבה אנחנו משתתפים בתנועה הזאת. היא מאפשרת לנו להביא את המציאות אל הקשר עם מקורה. אנחנו מתפללים על הגשם, על הפרנסה, על השלום, על החיים ועל התקווה. ובתוך כל הבקשות הממשיות האלה אנחנו מבקשים גם שהלב לא ייסגר, שהעולם לא יאבד את עומקו, ושנוכל להמשיך להאמין שיש אפשרות של התחדשות.

לפעמים נדמה לנו שהגאולה תגיע רק כאשר המציאות תשתנה. כאשר הספקות ייעלמו, כאשר כל השאלות יקבלו תשובה, כאשר מה שחסר יושלם ומה שכואב יירפא. אבל רבי נחמן מלמד אותנו להתחיל במקום אחר. אפשר להתחיל מן האמונה, מן התפילה, מן הנכונות לפתוח את השפתיים ואת הלב גם כאשר הדרך עדיין אינה ברורה.

אפשר להתחיל מן התהום.

מתוך עומק הלב עולה הקריאה, ומתוך השמים יורדת התשובה בצורתה שלה. לפעמים היא נראית לעין, ולפעמים היא נסתרת בתוך הטבע, בתוך תנועת החיים הפשוטה. אנחנו לומדים להקשיב לשני הקולות, לקול העולה מתוכנו ולקול המגיע אלינו מן העולם, ולגלות שבתוך המפגש ביניהם נפתח מרחב חדש.

אולי לכך מכוון הפסוק ״תהום אל תהום קורא״. לא רק שתי תהומות הנמצאות זו מול זו, אלא שתי תנועות המבקשות להיפגש. התהום שבתוכנו קוראת אל מקור החיים, והמקור קורא לנו להיפתח אליו. הארץ מבקשת את הגשם, והגשם מבקש ארץ שתקלוט אותו. האמונה מבקשת אמת, והאמת זקוקה לאמונה שתאפשר לה להאיר גם מעבר לגבולות ההבנה.

וכאשר הקריאה נענית, מתחילה צמיחה.

לא תמיד נוכל לראות מיד את הפירות. לפעמים נצטרך להמתין, כמו אדמה המחכה לגשם. לפעמים נידרש להמשיך להתפלל גם כאשר השמים נראים סגורים. אבל עצם האפשרות לקרוא, לבקש ולהישאר פתוחים היא כבר חלק מן הדרך.

כי התפילה אינה רק בקשה לשינוי המציאות. היא גם שינוי באופן שבו אנחנו נוכחים בתוכה. היא מחזירה אותנו אל הידיעה שאנחנו חלק מקשר רחב יותר, שהחיים אינם מתקיימים רק מכוחנו, ושגם בתוך המקומות הסגורים ביותר יכולה להימצא נקודת פתיחה.

וכך, בין המים העליונים למים התחתונים, בין האמת לאמונה, בין התהום שבתוך הלב לתהום שמעלינו, נולדת האפשרות של גאולה.

הגשם יורד, האדמה נפתחת, והעולם מקבל שוב את נשימתו.

תהום אל תהום קורא.

ובתוך הקריאה הזאת, אולי גם אנחנו יכולים לשוב ולהרגיש שהשמים אינם רחוקים מן הארץ, שהאמונה אינה רחוקה מן החיים, ושבתוך המציאות המוכרת, מתחת לפני השטח, עדיין פועם הנס.