הגיגים תפילות וחלומות על חג שמחת תורה השנה. רגע לפני לידת השנה החדשה.
״וכן הוא עבודתינו בימים הנוראים והקדושים,
מצוות שופר וה' עינויים, וסוכה לולב וערבה וכדומה,
קישוטים שונים לשכינה הקדושה,
ועתה ביום שמיני עצרת אנו מניחים כל זה,
כי ביום האחרון הלז יחוד קוב"ה ושכינתיה כנסת ישראל כלה קרואה בנעימה…
שנייחד לבבנו ולקשר נפשנו לאהבה אותו יתברך לבד״
(שער יששכר, תשרי עמ' ת"ט ע"ב:)
קוראת את דבריו של בעל ״שער יששכר״, והכאב עולה. חג הייחוד והאהבה עם אבינו שבשמים הפך ליום הטבח הגדול ביותר בארץ ישראל מימי חורבן הבית, השנה נלקחו חיים רבים, אנשים רבים נעקרו ממושבם , והחטופים טרם שבו כולם לבתיהם.
חדר הייחוד שלנו עם היושב במרומים נפרץ. החיבוק והאהבה הפכו לזעקה ובכיה.
כל כך הרבה כאב נאסף השנה, כאב שתחילתו ביום שמחת תורתנו האחרון, וכיצד נוכל לרקוד ולשמוח כשעמנו פצוע ומדמם והחטופים עוד לא הושבו לבתיהם?
****
זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים.
השנה, בתוך הכאב הגדול, כשלרגעים חשתי ייסורי מצפון שהיו לי רגעי שמחה, עונג, ואושר, הזכרתי לעצמי מה ביקשו אוייבנו לעולל לנו, להחריב כל חלקה שמחה בחיינו, להכניס אותנו לפחד ויאוש. ושאלתי את עצמי: האם באמת אני מתכוונת להעניק להם את התענוג הזה? להחריב לי את שמחת החיים הפשוטה? את רגעי האושר? את החגים? ולפתע הבנתי שזה חלקי במלחמה, להילחם על שמחתי ושמחת כל הקרובים אלי, לא לתת לאויבים את התענוג לו קיוו- להכניס אותנו לתהומות הייאוש והכאב.
וכל אלו שמסרו נפשם כדי שנחיה, שאנו כואבים את לכתם. כל בקשתם שנקיים את צוואתם ונשמח ונאהב ונרקוד ונחגוג את החיים, הלא אנו עם שמאמין בקדושת החיים ולשם כך יצאו חיילנו לסכן חייהם, למען נחיה ונשמח. כמו שאמרה הלל גרנות שספדה לאחיה אמיתי גרנות הי״ד שנפל בתחילת המלחמה: שנאהב, ושנזכור שאנחנו נלחמים מאהבה ובשביל האהבה.
****
״כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, דִּינִים עַל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי רִקּוּדִים וְהַמְחָאַת כַּף אֶל כַּף נַעֲשֶׂה הַמְתָּקַת הַדִּינִין״ (ליקוטי מוהר״ן תורה י׳)
"כשאדם מגביה רגל אחת לרקוד בשמחת תורה בזה מתקן אדם יותר ממה שעשה בר"ה עד אחר הימים טובים." (צדיק כתמר יפרח עמ' יב)
יש ריקוד שבא כתגובה לשמחה הפנימית של הלב שעולה על גדותיו והגוף נע כסירת מפרש לרוח הנושבת באופן טבעי לאושר הצף והזורח.
ויש ריקוד הבא מתוך מציאות של דין, מציאות מכווצת ועצורה שלא מאפשרת לנוע ולנשום בתוכה. והריקוד ממתיק את הדין שהוא כפיזיותרפיה ללב השבור, מניע את הרוח שנעצרה ומקים לתחיה את הגוף הקפוץ. איפה שכואב- מזיזים ומניעים בעדינות כמו שאומרים הפיזיותרפיסטים, מזרימים את הדם מחדש ומחיים את השרירים.
נדמה לי שהריקוד המרתיע ומרגיש לא שייך השנה לשמחת תורה הוא ריקוד מהסוג הראשון, הריקוד הטבעי והפשוט שזורם מתוך השמחה והבריאות. ריקוד כזה מרגיש שקרי בחג בו קרה האסון הנורא מכל.
ואני מבקשת השנה את הריקוד השני, המרפא ומשקם, המבקש להקים לתחיה את גוף ולב האומה הפצועה, להמתיק את הדינים בשמים, ומתפלל לזכות לתיקון השנה ולחוות כריפוי את הייחוד הקדוש שלנו עם אבינו שבשמים שנפרץ לנו בשנה שעברה.
****
אז איך נחגוג השנה את שמחת תורה?
בחלומי ובתפילתי עומד לנגד עיני חלומו של רבי נחמן מברסלב-
חיי מוהר"ן אות צו'
סִפֵּר בִּימֵי אֱלוּל שֶׁחָלַם לוֹ שֶׁהָיָה רוֹצֶה לִכְנס בְּבַיִת לִשְׁמעַ קוֹל שׁוֹפָר וְעָבַר לִפְנֵי בַּיִת אֶחָד וְשָׁמַע שֶׁשָּׁם מְזַמְּרִין וּמַכִּין כַּף אֶל כַּף וּמְרַקְּדִין מְאד וּשְׂמֵחִין בִּקְפִיצוֹת וְרִקּוּדִין גְּדוֹלִים כְּדֶרֶךְ הַשְּׂמֵחִים וְהַשּׂוֹחֲקִים מְאד. עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי הֲלא לְכָאן בְּוַדַּאי טוֹב לִכְנס לִשְׁמעַ קוֹל שׁוֹפָר
מה מבקש רבי נחמן מברסלב? ממבקש את המתקת הדין של השופר בתוך המרחב הביתי, האישי, החם. מבקש המתקת דין מתוך חיבוק. והבית, שמחד הוא אישי ומחבק, ומאידך גם יכול להיות מצומצם וצר, הבית בחלומו מכיל ריקודים ושמחה, כמו מבקש להרחיב את גבולותיו.
בהשראתו של רבי נחמן מברסלב, אני מתפללת שבתי הכנסת בשמחת תורה השנה יהיו בתים עוטפים ומחבקים את כל הבאים לתוכם, את המעגל הקרוב לאבל והמעגל הרחוק. ויהיו מרחב ביתי לאפשר את שכל אחד ואחת זקוקים ביום זה.
ובחלומי אני מתפללת שהבית יתרחב ונמתיק את הדינים ביחד, נרקוד בניגוני זעקה ותפילה ונבקש את הייחוד והשמחה. נאחוז בספרי התורה שהיא הנצח בידינו ונבקש שלא תמוש מאיתנו, שתרפא תחבק ותשמח את שברנו.
נכניס את היגון והאנחה לתוך מחול המרקדים. ניתן מקום לכאב ונמתיק אותו בריקוד ובבקשת שמחה. ונזעק ונתחנן ביחד:
״גּוֹאֵל חָזָק עֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ״
ולמעשה,
ממליצה לקרוא את הצעתו המעשית של הרב רונן לוביץ והרב תמיר גרנות איך לשלב את כאב המלחמה בתפילות ובהקפות. ולעשות התאמות לכל קהילה וצרכיה.
