פסח מצה ומרור: לכרוך את המר והמתוק יחד לסיפור אהבה

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אור גדול מופיע בליל הסדר, אור גדול של גאולה ואמונה. אני רוצה לגשת את האור של הלילה הזה דרך שלושת צלעות הלילה לפי דבריו של רבן גמליאל במשנה:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ,
וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר.

בהגדה כל אחד מופיע בנפרד, וגם מופיעים ביחד – בכורך, זכר למקדש כהילל. מדוע לפי רבן גמליאל זה המהות של ההגדה? מה המשמעות של השילוב בין שלושתם? ישנה דרשה מתוקה מדבש של רבי לוי יצחק מברדיטשב, על השילוב שבין פסח למצה, שהחג נקרא על שם שניהם– 

"והנה יש להבין שאנו קורין את יום טוב המכונה בתורה בשם חג המצות אנו קורין אותו פסח, והיכן רמז זה בתורה לקרוא יום טוב זה בשם פסח, והלא בכל התורה נקרא יום טוב זה בשם חג המצות. והנה כתיב (שיר השירים ו, ג) אני לדודי ודודי לי, היינו שאנו מספרים שבחו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא מספר שבח של ישראל… נקרא חג המצות על שם שבח ישראל שאפו את הבצק עוגות מצות. ולזה בתורה נקרא יום טוב זה בשם חג המצות כביכו"ל השם יתברך מספר שבח של ישראל. ואנו קורין היום טוב בשם פסח על שם שבח השם יתברך ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח כו', שהוא שבח השם יתברך על דרך הפסוק אני לדודי ודודי לי:"

(ספר קדושת לוי – פרשת בא )

חג המצות- השבח שה' משבח אותנו על אמונתנו הגדולה שיצאנו בחיפזון והאמנו בה' שיציל אותנו. פסח- אנחנו משבחים את ה'על הנס שה' פסח על בתינו והציל אותנו. יש כאן סיפור אהבה הדדי, ושבח הדדי. "אני לדודי ודודי לי".

כיום, אנחנו אוכלים מצה, אך אין לנו קרבן פסח. ואכן במציאות של ימינו אנחנו עדיין לא רואים את הניסים הגלויים שהיו במצרים, שה' יורד אלינו בידו הגדולה ומושיענו. ובינתים אנו עושים את ההשתדלות שלנו, את המצה שמבטאת את אמונתנו בה' והתמסרותנו אליו, ובתפילה שנזכה לראות את גילויו הגלוי של ה' ולאכול את קרבן הפסח.

הצלע השלישית של החג – המרור. מדוע מזכירים את המרור בליל הסדר שבו אנו חוגגים את הגאולה?

לפי המדרשים המרור נקרא על שם מרים, שהיא המנהיגה הנשית של גאולת מצרים בשמה של מרים יש מים ומרירות. היא האימא שרואה את הכאב הגדול של בניה ולא יכולה לשאת אותו, וזה מה שדוחף אותה לפעול לקדם את הגאולה. וזוהי מרים שממתקת את השיעבוד. המים ממתקים את המרירות. כאב זה הרגשת החיים בתוך הגוף האנושי. ובשיעבוד מצרים המררירות מסמלת את צירי הלידה של עם ישראל., את הדחיפה החוצה ממצרים מלאת הטומאה, כאב שמוליד חיים חדשים זכים וטהורים, עם קדוש המתחיל במסע את הארץ הקדושה. כדי שיולד דבר חדש מוכרך שיהיה כאב, שתהיה צעקה שתעזור להשתחרר מהמקום הישן ולעבור למקום חדש. 

המרירות לפי האמור לעיל היא שלב נצרך כדי לאפשר את הלידה החדשה של העם החדש. הם צירי הלידה.

בזמן בית המקדש- היינו כורכים את שלושתם ביחד. כיום אנחנו אוכלים מצה ומרור לחוד, וכורכים אותם ביחד זכר למקדש כהילל.  מדוע?

כותב הרב שג"ר בספרו לפסח: בגלות המרור עומד בפני עצמו. כי היום כשאנחנו מרגישים מרירות אנחנו לא רואים איך המרירות מובילה לגאולה, כמו שאומרת הגמרא במסכת פסחים, שהיום אנחנו מברכים על בשורות רעות ברוך דיין האמת ולעתיד לבוא נברך על הכל הטוב והמטיב. במציאות של ימינו אסור לנו להכחיש את הכאב, חובה עלינו לנכוח בו ולהתאבל. בזמן בית המקדש שאז ההשגחה גלויה ונבין איך הכל לטובה נוכל לכרוך ביחד את הגאולה עם המרור שנבין שהכל ביד השגחה והכל חלק מסיפור של גאולה. היום אנחנו כורכים זכר למקדש כהילל מתוך תפילה גדולה לגאולה שתבוא ונזכה למלא שחוק פינו ולשוננו רינה ולברך גם על הרעה. 

לסיכום, חג הפסח וחג המצות אלו שני שמות שמבטאים אהבה הדדית בין ישראל אביהם שבשמים. מתוך שלושת הצלעות של החג, פסח מצה ומרור, אנו אוכלים היום את המצה והמרור אך לא אוכלים את הפסח, משום שהנס הגלוי של ה' שפוסח על בתינו לא נגלה לעינינו, בע"ה יתגלה לעתיד לבוא ונזכה לאכול את קרבן הפסח. ועוד, לעתיד לבוא נזכרה לכרוך את הפסח מצה ומרור ביחד כי נחווה את הגאולה והשיעבוד כסיפור אחד שלם שהכל מוביל לטוב, והיום נחנו עושים זאת זכר למקדש כתפילה לימות המשיח.