לראות את האדם שמאחורי היצר הגברי: המסע שלי מפחד למפגש של גאולה

הפחד מהיצר הגברי.

זוכרת היטב את הפחד הזה בתוכי.

כמה נוח היה לחשוב שהכול הבניה תרבותית.

שאין באמת הבדל בין היצריות הנשית לגברית.

כמה נוח להדחיק ולשדר לגברים: זה לא קיים.

כי אם זה באמת קיים —

מה זה אומר עליי כאישה?

מה זה דורש ממני?

איך אני יכולה לסמוך על גבר שהוא בעולם?

וכשהבנתי שהוא באמת קיים אצל רוב הגברים

(רוב, לא כל הגברים),

הבנתי שכל הזהות הנשית שלי צריכה להיבנות מחדש.

הבנתי שכדי לבנות מיניות מחוברת, יש פה שניים —

גבר ואישה.

ועומק הריקוד המשותף הוא שיוצר את המפגש.

וכשהסכמתי להיפגש, קרה לי משהו.

התחלתי להסתכל מעבר.

מעבר ל״יצר״.

מעבר לפחד.

מעבר לכל המקומות שבהם לימדו אותי שאנחנו, נשים וגברים, צריכים להגן על עצמנו זה מזה.

ופתאום ראיתי גם כאב.

גבר שמפחד מעצמו.

גבר שמתבייש במה שהוא מרגיש.

גבר שאולי מעולם לא לימדו אותו איך להיות בתוך העוצמה שלו בלי לפחד ממנה.

בלי להדחיק אותה.

בלי להפוך אותה למלחמה.

ובאותה נשימה:

אני לא רוצה לפחד ממך.

אני רוצה להכיר אותך.

יש משהו כל כך עדין ברגע הזה.

כי פתאום אני כבר לא רק

״האישה שצריכה להיזהר״,

ואתה כבר לא רק

״הגבר שצריך לשלוט בעצמו״.

אנחנו שני אנשים.

עם גוף.

עם תשוקה.

עם פחדים.

עם פצעים.

עם אחריות.

ושנינו רוצים שיראו אותנו באמת.

אני חושבת שהרבה מהמרחק בין גברים לנשים נולד בדיוק כאן.

במקום שבו אנחנו מפחדים אחד מהשני כל כך,

שאנחנו מפסיקים להיות סקרנים.

מפסיקים לראות את האדם.

וכשמסכימים להסתכל מעבר,

להקשיב ללא שיפוטיות,

באהבה ובקבלה —

נוצר מפגש.

וזה רגע של

גאולה

לראיון המלא ב"כאן מורשת"-