הרגע שבו כל החינוך שגדלתי עליו התפורר לרסיסים.
גדלתי בחינוך פמיניסטי-ליברלי, שלפיו אין הבדל מהותי בין גברים לנשים — הכול הבניה תרבותית בלבד.
הייתי “רווקה זקנה” כשהתחתנתי. רווקה זקנה בת 21.
למה רווקה זקנה? כי אני רציתי להתחתן כבר בגיל 12. החצוף, אהוב ליבי, הגיע רק כשהייתי בת 21.
הייתי בחורה סקרנית ולמדנית, צמאה לקשר, לבית משלה, למפגש עם הגוף — גוף שלא באמת הכרתי.
והשיחה הראשונה שעשיתי על מיניות לא הייתה עם מדריכת הכלות שלי (שאז ההדרכה הייתה בעיקר הלכתית, עם מעט מאוד שיח על מיניות),
השיחה הזאת הייתה טלפון שהעזתי להרים באומץ, אחרי החתונה, לחברה חילונית שהייתה איתי בצבא.
מתוך בדידות עצומה, מתוך תשוקה לידע בסיסי — בדור שבו לא היה אינטרנט נגיש — ביקשתי לשתף. ביקשתי ללמוד על מיניות.
ושאלתי אותה את השאלה שהחריבה את כל החינוך הפמיניסטי-שוויוני שגדלתי עליו:
איך זה שאף אחד לא סיפר לי שגוף גברי לא עובד כמו גוף נשי?
שיש דבר כזה יצריות גברית ששונה מיצריות נשית?
שהמקצב שונה? שהעוררות שונה?
אותה חברה הפנתה אותי לספר ששינה את חיי — “גופה של אישה, תבונתה של אישה”.
ספר שכתבה רופאת נשים אמריקאית, שבאותה תקופה רק תורגם לעברית, והיום הוא רב-מכר כבר שנים.
הספר הזה הוביל אותי למסע לגילוי הנשיות שלי, הגוף שלי והמיניות שלי.
וכהדהוד למסע שלי — גם בעלי החל לעבור מסע של גילוי הגבריות שלו, הגוף שלו והמיניות שלו.
בינינו החל להתפתח שיח עמוק, שנבנה עם השנים.
ומתוך השיח הזה — בנינו גם קריירה.
אז נעים להכיר, אני רחלי וינשטוק.
מרצה במכון ריין, מרכזת את הקורס “הדרכת כלות עם רגישות לטראומה”, מדריכת כלות, מנחת מיניות בריאה, יועצת זוגית ומינית — כל זה יחד עם יואב, בן זוגי.
וזכינו גם לצמוח יחד במכון, בקורס הזוגות — מסע מופלא של שלוש שנים שהצמיח אותנו זוגית ומקצועית.
בנוסף, אני מלמדת חסידות ומנחה סדנאות תפילה.
אני רוצה לשתף בכמה תובנות ממסע הגוף–נפש–נשמה שעברתי בעקבות המפגש בין הגופים, בגילויי עומק שנחזו מתוך הגוף — “מבשרי אחזה אלוק”.
(והערת אגב מניסיוני המקצועי: יש גברים ונשים שונים, והחיים מורכבים הרבה יותר מחלוקה דיכוטומית. יש בכל אחד ואחת מאיתנו יסוד זכרי ויסוד נקבי.)
ובכל זאת—
הרב גינסבורג דורש את הפסוק שנאמר לאישה לאחר חטא עץ הדעת טוב ורע:
“ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך”.
הוא מסביר ש“ימשול” הוא מלשון משל.
האישה עצמה היא סוד המשל לאלוקות, כמו בשיר השירים — שבו המשל הוא משל של חתן וכלה.
האיש בפני עצמו הוא משל ל“אדם העליון” שבאלוקות, אך האישה היא המשל לתשוקה, לעבודת ה’.
ולכן נאמר “והוא ימשול בך” — שכל המשלים לעבודת ה’ באים מן האישה.
האיש הוא משל לאדם העליון שבאלוקות. יש בו יסוד של השפעה אינסופית.
הוא מכיל בתוכו אין-סוף זרעים — מייצר בכל שנייה אלפים, ובכל שפיכה מאות מיליונים.
הוא נושא בתוכו שפע אינסופי, ומשתוקק להעניק אותו לעולם.
ואני מצטטת מתוך שיר שכתב יואב, בעלי:
״אִשָּׁהּ אִשָּׁה ,אֲנִי אִישׁ
יֶשׁ לִי אוֹצָר
שֶׁפַע שֶׁמְּחַפֵּשׂ מְקוֹם מִבְטָחִים
תִּהְיִי לִי מַחְסֶה
תִּהְיִי לִי
בַּיִת״
רצון ההשפעה הגדול של האיש הוא משל לאלוקי החפץ להשפיע לעולם.
אך גודל ההשפעה גדול מכפי שהעולם המוגבל יכול להכיל.
ולכן חלק גדול מעבודתו הוא עבודת הצמצום — כפי שהקב”ה צמצם את אורו כדי לאפשר לעולם להתקיים.
זהו היסוד היצרי הגברי — בקשת השפעה אינסופית.
כדי שהשפע הזה יוכל להתגלות בעולם, נדרשת פעולת צמצום והתגברות — זו עבודת שמירת הברית.
האישה נמשלת לשכינה, ליסוד המקבל.
(ובסוגריים: יש באישה גם יסוד משפיע — יסוד הבינה, האם. על כך בהרחבה בקורסים שלי.)
המשל של האישה לשכינה הוא משל לבריאה המשתוקקת להתמלא מהאור האלוקי.
יש בה מיכל, רחם, המבקש להתמלא חיים, להיזרע באהבה.
זהו יסוד התשוקה הנשית — תשוקה אינסופית.
לאיש יש אין-סוף זרע, ולאישה יש אין-סוף תשוקה.
והיא מסמלת את התשוקה לאלוקות — את כנסת ישראל המשתוקקת להתמלא מדודה.
ומתוך כך, האיש מקבל ממנה את יסוד ההשתוקקות לבורא — את היכולת להתפלל.
וכך כותב רבי נתן בליקוטי הלכות:
“ובשביל זה התפילה מכונה בשם ‘אישה’… כי בשעת התפילה צריך להיות בבחינת אישה”.
כלומר, כשהאיש מתפלל — הוא לובש לבוש נשי.
לבוש של השתוקקות, של פתיחות, של רצון לקבל.
ואכן, השראת הלכות תפילה נלמדת מתפילתה של אישה — חנה.
שפתיה נעות וקולה לא נשמע.
הלחישה הזאת מסמלת קרבה ואינטימיות — כי למי אנחנו לוחשים? למי שקרוב.
מניסיוני, גם בתפילות נשים — אם הן לא שרות, הן לוחשות.
יש בתנועה הזאת משהו נשי במהותו.
תנועת העוררות בתפילה היא תנועה נשית — גם אצל גברים.
והיא זקוקה לאותם תנאים: קשב, התכנסות, הדרגתיות, חיבור.
וזה ה“משל” שהאיש מקבל מהאישה.
וברגעי השיא — כשהלב נפתח — הזכרי והנקבי מתכללים זה בזה, ונעשים לבשר אחד.
אלה רגעים של גאולה, שבהם אנחנו ניזונים זה מזה.
כפי שכותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר”ן, תורה ע”ג):
״וְנִמְצָא כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְקַבֵּל תַּעֲנוּג מִיִּשְֹרָאֵל מִתְּפִלָּתָן, כִּבְיָכוֹל נַעֲשֶֹה נוּקְבָא לְגַבֵּי יִשְֹרָאֵל״
המטרה היא המפגש.
עם כל המורכבות, הפערים והאתגרים.
כי מן המפגש הזה יכולה לצאת הפריה. צמיחה.
אבל כדי שזה יקרה — צריך להסכים לטלטלה.
להסכים לשינוי.
לאפשר לאישה ללמוד את עצמה מחדש — דרך השינויים שהמפגש עם הגבר מחולל בה.
כי נשים משתנות כל הזמן — במחזור, בהריון, אחרי לידה, בגיל המעבר.
ולאפשר לגבר ללמוד את עצמו מחדש — כשהוא פוגש מקצב אחר, כלי אחר, גבול אחר.
ומה קורה לו כשהכלי נפתח לקבל את השפע שלו — איך הגבריות שלו מתרחבת ומתעצמת.
המפגש הזה הוא טלטלה.
כמו שכתבה המשוררת אווה קילפי:
“תגידי מיד אם אני מפריע”
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת
“ואני תכף מסתלק”
“אתה לא סתם מפריע”
השבתי לו
“אתה מטלטל את כל קיומי”
“ברוך הבא”
