גן עדן של צניעות- מחשבות על חינוך לצניעות

״יש לזכור שלא באו המחיצות אלא למען מה שבתוכן״ (רבקה שפירא, ״סוד הצניעות״)

אפתח ואומר: אין מצווה חביבה עלי יותר ממצוות הצניעות.

ואהבתי הגדולה למצווה זו החלה לאחר נישואי, כשנפגשתי עם הגוף ועם המיניות, אז החלה לפעום בתוכי ההבנה העמוקה וראיית הברכה הגדולה שבצניעות בין המינים בראי היהדות. הצניעות שבאה להעצים ולהגדיל את מפגש הגוף שבין איש לאישתו בתוך כריתת ברית של חיי נישואין.

מתוך אהבה גדולה זו אני נגשת להתמודדות המאוד לא פשוטה להנחיל את ערכי הצניעות לדור הבא כאמא, כאשת חינוך, כמדריכת כלות, וכמנחת זוגיות ומיניות.

איך יוצרים חברה עם מיניות בריאה וגם צנועה ומקדשת חיי משפחה? השאלה הזאת נוגעת בנושא המחויבות להלכה בכלל, ובפרט לנושא הצניעות. כיצד מחנכים לצניעות מבלי למחוק את החיבור והאהבה לגוף? ובעצם בעומק השאלה היא- איך גבולות ההלכה מאפשרים את מרחב הגוף ולא חוסמים אותו?

זוהי בעיני השאלה הקשה ביותר. והמקומות המאתגרים אותם אנחנו פוגשים הם- לבוש שנוגד את ההלכה, מפגש בין המינים המנוגד לפי ההלכה לפני החתונה, סוגיית הלהטבי"ם, פורנוגרפיה והתמכרויות מיניות, מוגנות ופגיעות מיניות, ושמירת נאמנות בין בני זוג.

החשיפה הגדולה של הדור הולכת ומאתגרת יותר ויותר את הנושאים הנ"ל. אם בעבר יכולנו להשלות את עצמנו שאפשר לסגור את הדיון בפשוט לומר "לא!" היום אנו יודעים שזה מביא יותר נזק מתועלת. אנו נדרשים להלך בין הטיפות בלי לשפוך את התינוק עם המים. 

ברצוני לדבר על כיוון של מבט שיכול לדייק את העבודה החינוכית הנדרשת היום, דרך המושג של סוד הצמצום והברכה שבצמצום.

הברכה שבצמצום ושמירת הברית

אחד משמותיו של הקב"ה שבמהותו יש את צמצום הנוכחות האלוקית הוא: "א-ל שדי". 

"ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו שנאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולם די" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יב/א: )

וכשאנו רואים בספר בראשית את הופעותיו השונות של השם "א-ל שדי", אנו רואים שהוא מופיע בהקשר של כריתת ברית, פריון, ירושת הארץ  וברכה:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי:

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם:"  (בראשית מח )

אותו שם של הקב"ה שמבשר את סוד הצמצום ובשר גם את שפע הברכה. ובעיני שם טמון המסר היהודי: הברכה שבצמצום. כפי שכותב רבי נחמן מברסלב :

"כִּי שַׁדַּי הוּא בְּחִינַת בְּרִית וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. וְזֶה בְּחִינַת שַׁדַּי 'שֶׁאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי', דְּהַיְנוּ שֶׁשָֹּמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְאוֹמֵר דַּי לְמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ מִתְאַוֶּה יוֹתֵר" (ליקוטי מוהר"ן  תורה כג) 

היכולת להגביל את הכוח המיני לבן זוג אחד ובת זוג אחת בתוך חיי הנישואים הוא כוח של צמצום. לצורך כך אנו נדרשים לותר על האפשרויות האחרות, לותר על האנרגיה המינית במרחב שמחוץ לחיי הנישואין ולנתב אותה פנימה, לתוך הזוגיות אתה כרתנו ברית. ושם, התורה מבשרת לנו שטמון הפריון, טמונה הברכה, טמונה ירושת הארץ. היכולת להתמקד במה שאכן יש ולראות שם את סוד הברכה זה בעיני המובן העמוק של "שמירת הברית". זוג ששומר על השפע והברכה שקיימת ביניהם. זוהי הגבלה על מנת להפריח חיים, שמחה ושפע. (להרחבה ניתן לקרוא בספרו של הרב דוב ברקוביץ "מקדש החיים", פרק ט').

הזוהר הקדוש, אותו נהג הרב מנחם פרומן זצ"ל לצטט בחופות, דורש את הפסוק בבראשית אותו אומר האדם: "זאת הפעם עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת יקרא אישה"-

"השתא שרי לשבחא לה, לזאת יקרא אשה, דא היא דלא ישתכח כוותה, דא היא יקרא דביתא, כלהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא, אבל לזאת יקרא אשה, שלימו דכלא, לזאת ולא לאחרא," (תרגום: עכשיו מתחיל לשבח אותה- לזאת יקרא אשה. זו היא שלא ימצא כמותה, זו היא כבוד הבית, כל הנשים לפניה כקוף בפני אדם. אבל לזאת יקרא אשה, שלמות הכל. לזאת ולא לאחרת.)

(זוהר חלק א דף מט/ב )

האמירה לפי הזהר של האדם הראשון הפונה אל אשתו ואומר לה: כל הנשים האחרות כקוף בפניך, כאמירה של ארכיטיפ לדורות, אני מבינה אותה כאמירה של בחירה. לא שאני הלכתי בין כל הנשים בעולם ואת הכי יפה ביניהם, אני בוחר לראות אותך כמיוחדת לי והיפה ביותר בשבילי. אתגר המדיה וריבוי האפשרויות מאתגרים את הנאמנות הזוגית. עסקנו רבות בניסיון לרכך ולהתמודד עם הבעיות של בני נוער ורווקים שאין להם מענה הלכתי לתשוקותיהם המיניות (ואף אני ויואב בעלי עסקנו בכך במאמר ומאמר ״לגעת בחיים״ ובפרק בפודקאסט שלנו ״רזא דאחד״ העוסק בנושא זה), אך מעט עסקנו בבעיות איתם רוב הציבור מתמודד רוב החיים: צניעות בין אנשים נשואים. ואני רואה איך האתגרים של הצניעות בתוך חיי נישואין רק הולכים וגדלים. ומנגד, הפתרון בעיני מצוי בזוהר הנ"ל- לבחור לעצום עיניים מול שאר העולם ולהעצים את הטוב שיש בין בני הזוג. ולזאת צריך חינוך מגיל צעיר, חינוך לנאמנות ולשהייה במקום. 

וזוהי, בעיני מטרת הצניעות. גם בלבוש, גם במגע, גם בשמירת עיניים. יצירת תרבות ומרחב שמאפשר נאמנות. שאיש ואישה מביטים אחד על השנייה ולא מביטים על גברים ונשים אחרים ואחרות. נוגעים אחד בשנייה ולא נוגעים בגברים ובנשים אחרים ואחרות. וכל המרחב הציבורי נקי כמה שאפשר ממרחב מיני. למרות שאין אפשרות שהמרחב המיני יתבטל לגמרי מהמרחב הציבורי, וגם כאשר נשמרת הצניעות, אין דרך להעלים את המרחב לגמרי, אך המרחב הישיר של המיניות נשמר לחדרי חדרים בין איש לאשתו בקדושה ובטהרה ללא עיניים חיצוניות. 

״שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם״

הברכה השישית בשבע ברכות, אותה נהגו ישראל לשיר בניגון מיוחד בחתונות. ונשאלת על ברכה זו השאלה: מה היה כל כך שמח בן עדן מקדם? אם חושבים על זוגיות שמחה ורומנטית של רעים אהובים, לא בהכרח הייתי בוחרת מכל סיפורי הזוגות במקרא דווקא את אדם וחווה בגן עדן כמודל של אהבה רומנטית ומרגשת. אז מה היה מיוחד בגן עדן מקדם? היו רק אדם וחווה לבד בעולם, ללא גברים ונשים אחרים, קודם חטא אכילת עץ הדעת טוב ורע, ערומים ולא יתבוששו. לאחר החטא, עם כניסת הדעת, נכנסה גם הבושה מהערום, והצורך בלבוש כהגנה מפני הבושה. ואם נביט עד היום בתהליך גדילתם של ילדים, נראה שהבושה מגיעה להם באופן טבעי עם כניסתה של הדעת בתהליך ההתבגרות, שעד לשלב זה, שקורה בערך בגיל שלוש- ארבע, ילדים אינם חשים שום בושה טבעית להיות בעירום ליד אנשים (לפי פרויד אז מתחיל שלב ה״חביון״). לאחר חטא אדם הראשון, המרחב הבטוח שבו אנו יכולים להיות בקדושה ובטהרה  מוגנים מפני הבושה זה כאשר אנו כורתים ברית בנישואין, ואז אנו מכריזים שאין יותר גברים אחרים ונשים אחרות, ואז אנחנו כאדם וחווה בגן עדן מקדם- רק אנחנו לבד בעולם. ומה יש לנו לעשות במרחב הזה? – ״שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח״, לשמוח ולשמח אחד את השניה בתוך מרחב גן עדן שהוא רק שלנו. מתוך יצירת הגבולות והנאמנות, יש לנו מרחב בטוח להביא את אהבתנו הגדולה לידי ביטוי בקרבה גדולה של גוף ונשמה בקדושה ובטהרה. כלשונו של הזהר הקדוש על ברכה זו : ״בְּרָכָה שִׁשִּׁית – שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, מָקוֹם שֶׁל רָצוֹן וְשִׂמְחָה וְאַחֲוָה נִמְצָאִים, הָעַמּוּד שֶׁל כָּל הָעוֹלָם שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק, וְצַדִּיק וְצֶדֶק הֵם רֵעִים וַאֲהוּבִים שֶׁלֹּא זָזִים זֶה מִזֶּה.״ (זוהר חלק ב דף קסט/א, פרשת תרומה מתורגם)

האתגר החינוכי הגדול זה לרקוד ריקוד חינוכי כפול- מחד להעצים את השיח על קדושת הגוף והמיניות, כמה שחשוב להיות מחוברים באהבה ובשמחה לגוף ולתשוקותיו, וכמה מיניות זה מקום נפלא וגבוה. ומאידך- להעצים את השיח על גבולות מתוך בקשה ליצירת נאמנות בתוך נישואין. זהו ריקוד מורכב עם שני מסרים שלכאורה סותרים, אותם אני מתפללת להעביר הלאה לדור הבא, וכל הזמן מתפללת שמתוך המורכבות הזאת לא תבוא תקלה תחת ידי. 

ובעיני, בדור שנושא הנאמנות נעשה מאתגר יותר ויותר, ראוי להחמיר בהלכות צניעות, ולעיתים אף יותר מההלכה הבסיסית. כשההלכה מתקדמת יש הלכות שמתחדשות לקולא בהתאם למצוקת הדור, ולעיתים צריך לחדש הלכות לחומרא, כמו בנושא הזה. 

פעם שאלו אותי תלמידות מה דעתי על תנועת נוער מעורבת. השבתי להן שלגבי שלב הנעורים אני מעדיפה תנועת נוער נפרדת אך לעיתים יש לי ספק בדבר ( ומה שמגביר את הספק אצלי זה השידוכים הרבים ובתים שזכו לקום בזכות המפגש המעורב בגיל הנעורים). אך על דבר אחד אין לי ספק- אני בעד תנועת נוער נפרדת לאנשים נשואים, שזה אומר לצמצם את המפגשים החברתיים בין המינים אצל אנשים נשואים שלא נצרכים. וחידוש לחומרא בעיני צריך להתמקד בשלב הנישואין, שאז זמן ביסוס הנאמנות בין איש לאישה, ואז יש למעט ולתחום עם גבולות ברורים במפגש עם בני המין השני, אף יותר מהגבולות המפורשים בשולחן ערוך.

מפגש עם היצר הגברי- 

אחד הטאבואים בחינוך לצניעות הטומן בחובו טראומות לא מעטות, בעיקר לנשים בגיל שלי, היה הדיבור על כך שצריך להתלבש צנוע כדי לא ״להכשיל״ גברים. בדור שלי דברים אלו היו נאמרים בבוטות ובחוסר רגישות על ידי מדריכי סמינריונים צעירים ורעננים שהיו מביאים לאולפנות והם היו מסבירים לנו, הבנות, שכשאשר אנחנו מתלבשות לא צנוע זה מכשיל אותם בשמירת עיניים. תופעה זו קיימת מעט היום אך לא נעלמה לגמרי. הבעייתיות באמירה הזו היא כפולה. גם הסיטואציה המביכה כאשר זה נאמר על ידי גבר צעיר לנערות תמימות. וגם האשמת הנשים שהן ״מחטיאות״ גברים והאחריות לכאורה עליהן לשמירת העיניים של הגבר. 

ואני רוצה להוסיף עוד בעייתיות בשיח הזה, 

שלרוב הוא נאמר ללא הקשר של שיח פתוח על מיניות ולימוד מעמיק על המיניות הגברית והנשית. מה שגורם לחוויה של אמירות לא מבוססות, ותלות של התלמידות במדריך היודע כל המבקש שיסמכו על מסקנותיו כי הרי הוא גבר והוא יודע מה עובר על גברים.

ומנגד, עם השנים, כשהחלו להישמע קולות של כעס בקרב נשים רבות על השיח הזה (כעס שבעיני מוצדק לגמרי), נהיה קול שנשמע חזק שאותו אמרה הרבנית מלכה פיוטרקובסקי בישירות בסרט ״צנועים״ של הרב ורדי- ״נגמר העידן בו גברים אומרים לנשים איך להתלבש״. וכאנטי לאותם גברים צעירים המספרים לנערות את מה שעובר על הגברים, נהיה קול חזק של ״גברים הם לא חיות והם יכולים לשלוט בעצמם, אל תספרו סיפורי פוגי חסרי ביסוס על גברים״. 

בעיני, הקול הפמניסטי הנשמע מנגד, מזעזע לא פחות מהקול שהשמיעו אותם מדריכי סמינריונים פטריארכליים. שניהם מוחקים את האפשרות של מה שהייתי רוצה לראות כתיקון עולם בנושא הצניעות- השיח הכן. שיח כן אמור לאפשר לשני הצדדים לומר את אשר על ליבם בכנות, עוד הרבה לפני המסקנות המעשיות.  ושיח כן יכול להתאפשר כשיש הרשאה לשני הצדדים לומר את אשר על ליבם במרחב בטוח ללא שיפוטיות. כדי שיתאפשר שיח כן בתוך מסגרות חינוכיות, צריך שיח פתוח על מיניות בריאה. רק כאשר לומדים לעומק על המיניות הגברית והנשית, ניתן גם לשוחח על מה מעורר נשים וגברים מתוך עיגון בידע ביולוגי וסוציולוגי, ואז ניתן לחשוב בצורה כנה על גבולות של צניעות. השיח שנעשה בדור הקודם המפחיד נערות מפני היצר הגברי המתפרץ לא כלל שיח פתוח על מיניות בריאה ולמידה של המיניות הגברית והנשית, ואין לי שום רצון לחזור לשיח כזה. 

ואם נדמה שיח כזה, בו נלמד על מנגנון העוררות אצל הגבר והאישה, מה נגלה שם?

ראשית, ברור שיש גברים שונים ונשים שונות ולא כולם מקשה אחת.

אך סטטיסטית, במיניות הסטרייטית הגברית, גברים רבים חווים עוררות מינית מגוף חשוף של אישה, הרבה יותר מנשים. גברים ירגישו מרחב בטוח לשתף בכך אם תהיה להם הרשאה לכך ומרחב לא שיפוטי.

לאחר שמסכימים שזה המצב, עכשיו נשאלת השאלה לגבי חוקי הצניעות: האם העובדה הזאת אמורה לגרום לנו הנשים לשנות את לבושנו כדי לא ״לעורר״ גברים? האם נשים צריכות לקחת אחריות על מיניותם של גברים? 

בעיני התשובה מורכבת.

מצד אחד, באופן חד משמעי, אין לאישה שום אחריות על אף גבר בעולם, ואין לאף גבר בעולם זכות להגביל אותה. 

אך זוהי שפה של ״זכויות״ ולא שפה של בקשה של מפגש ושיח. 

גם לומר שאסור לאישה להתלבש חשוף כדי לא להחטיא גברים זו שפה של דרישה ולא של מפגש ושיח.

בעיני, יש מקום לרציונל של רצון להקים חברה הנטועה עמוק בערכי משפחה וקדושה, שכל המרחב המיני נמצא בחדרי חדרים ולא בפרהסיה, וגם הגוף שיש לו משמעות מינית מתגלה רק בחדרי חדרים, והמרחב הציבורי, באופן מתוקן, צריך להיות נקי כמה שאפשר מנוכחות מינית. ואם לגוף האישה יש משמעות מינית לגברים רבים, אז ראוי שראוי שיהיה נוכח במרחב הפרטי ולא במרחב הציבורי. מצד אחד אני לא לוקחת אחריות על אף גבר בעולם, מצד שני אני לוקחת אחריות על חלקי ביצירת חברה בה המרחב המיני נשאר כמה שאפשר בחדרי חדרים. ובעידן פרוץ כמו שלנו, אני אף בוחרת להחמיר שם יותר.

ולכן אני מאמינה  בגבולות בלבוש אותם קבעו חכמנו לאורך הדורות, המאפשרים למרחב המיני להופיע בחדרי חדרים. אותם אנחנו הנשים מקיימות לא בשביל הגברים, אלא בשביל מלך המלכי המלכים המבקש מאיתנו ליצור מרחב פנוי ממיניות במרחב הציבורי, מאחר וגוף האישה אכן יכול לעורר תחושות מיניות בקרב גברים רבים. 

ומה עם העוררות הנשית? ומה עם הגבולות להן נשים זקוקות כדי להשאיר את המרחב המיני במרחב הביתי? 

אכן נושא זה פחות נידון בספרי ההלכה, מסיבה פשוטה- לא הייתה חברה מעורבת בעבר ונשים לא נשמע קולן במרחב השיח ההלכתי. עם השמע קולן של נשים חשוב לדון בדבר הגבולות להן נשים זקוקות על מנת לשמור על גבולות הנאמנות. ובעיני השיח צריך להישמע מתוך שיח פתוח על מיניות נשית ומה מעורר את היצר הנשי.

מניסיון של שנים של שיח עם נשים ונערות, רוב הנשים עוצמת העוררות שלהן מגברים קשורה לחיבור הרגשי עם הגבר ביחד עם הנוכחות של הגוף, כך שקרבה רגשית ומחמאות מגברים אכן פועלים עליהם מבחינה מינית, מה שבעיני דורש לחדש הלכות לחומרא של גבולות ברורים במפגש רגשי עם גברים ונשים שאינם נשואים. 

ובנוסף, יש לא מעט נשים החשות עוררות מחשיפה גופנית של גבר, ושם ראוי לדון מחדש לגבי גבולות צניעות בלבוש של גברים. לא פעם כשעמדתי מול כיתת בנות ושאלתי אותן, לו הייתן כותבות הלכות צניעות לגברים, מהם הגבולות אותם הייתם כותבות? ולא היו תשובות חד משמעיות. (בשונה מהגבולות הרגשיים). ולכן בעיני עוד צריכים לברר סוגיה זו בהתאם למציאות של דורנו. 

חינוך הבנות לצניעות

משפט אחד שאמרה לי תלמידה ששינה את כל תפיסתי בחינוך בנות לצניעות: "תגידי, את לא מרגישה מכוערת עם איך שאת מתלבשת?" ברגע זה הבנתי מדוע כל מוסד לבנות היום חווה סיזיפיות מתסכלת בניסיון להשליט קוד לבוש. ברגע זה הבנתי מה המחיר הכבד שנערה צריכה לשלם כדי לעמוד בדרישות ההלכה ללבוש האישה: להיות אישה מכוערת.

ובאמת, מניסיון ארוך שנים של שיחות עם נערות בנושא צניעות, בעומק, הנערות מבינות היטב את ערכי הצניעות ולא מזלזלות בהן. הן פשוט אינן מסוגלות ללכת נגד נורמת האופנה, כי המחיר שהן ישלמו קשה מנשוא, המחיר של להיות אישה מכוערת בעיני האופנה.

אסתטיקה היא דבר המותנה בנורמה חברתית. מה שנחשב אסתטי בתרבות אחת יחשב למכוער בתרבות אחרת. מה שכיום נחשב אסתטי בתרבותנו, עוד 20 שנה יחשב למיושן וארכאי. ועוד 30 שנה כבר יחזור כאופנת "רטרו". ומדוע יש הבדל בין תרבות אחת לחברתה באופנת הלבוש? מה מכתיב את האסתטיקה? אסתטיקה היא הערך הלא מדובר של התרבות, המופנם עמוק כל כך עד שאין צורך להסבירו במילים. כך, למשל, מנתחת טובי בראונינג בספרה "איך הפכה האישה לגבר" את הראיה של האישה השמנה כלא אסתטית כביטוי לפחד החברתי מפני עצמתה של האישה. לבוש מכוסה אינו נחשב כיום אסתטי מפני שהחברה באופן לא מודע סולדת מהערכים אותם הוא משקף.

מהם הערכים אותם משקף הלבוש הצנוע? ערך אחד זה כיסוי הגוף אשר יכול להתפרש כהדחקה של הגוף והמיניות. לבוש המסתיר את הגוף הנשי מתפרש כחסימת האנרגיה המינית של האישה. כמדריכת כלות אני נתקלת לא פעם בקושי של נשים שגדלו בחינוך הדתי לעבור ממצב תודעתי אליו חונכו במשך שנים של כסוי הגוף ונתק מהמיניות, אל מצב תודעתי של גילוי הגוף ושחרור המיניות בחיי הנישואין. נשים החשות סלידה מערך זה יבטאו זאת דרך לבוש חושף ומחצין את המיניות הנשית. 

הערך השני הוא כפיפות להוראות ההלכה ושיוך חברתי לשומרי התורה. הסלידה התרבותית להיראות "דוסית" מעידה על ערכים אנטי דתיים סמויים שיש בחברה. קיום ההלכה איננו אסתטי משום שאין הציבור מקבל אותו כערך עליון, והציבור חש זרות ואנכרוניסטיות בקיום הלכה. חוסר זהות ערכית עם שומרי המצוות יתבטא במילה אחת על האופנה של שומרי ההלכה: מכוער. 

את הכאב הגדול, שעולם התורה והשייכות אליו לא נחשב כיום ל״אסתטי״ מבטא הרב אוריאל עיטם במאמרו ״הצינות מידה באור הדעת״-

״באופן רגיל בעולמנו, מנותק המימד האסתטי מהמימד הערכי. אין להסיק מהיופי על מדרגתו הרוחנית ועל מדרגתו הפנימית של בעל היופי. שורשו של פער זה בפער העקרוני המצוי בעולם בין המימד החיצוני לפנימי, בין החומר לרוח, בין החוש לאמת. בנקודות בודדות במציאות קיימת התאמה בין שתי המערכות. בית המקדש הוא ״נויו של עולם״ ומשה רבנו ״קרן עור פניו״ כלומר גופו מגלה את מדרגת נשמתו.״ (״הצניעות- מידה באור הדעת״ מתוך הספר ״ונהר יוצא מעדן״- עמוד 117- )

כאב זה הולך איתי בכל שיחה שיש לי עם נערות על צניעות, כמי שרואה המון יופי בלבוש הצנוע ומרגישה הכי נכון ומדויק בצניעות היהודית, ההבנה שיש כאן פער בתרבות בין הפנים לחוץ ושהחוויה איתה אני הולכת איננה החוויה הפשוטה לרוב הנשים והנערות היום, זוהי הבנה כואב מחד, אך מאידך עוזרת לי להבין את הקושי הפנימי להתלבש צנוע לפי ההלכה.

אז כיצד נחנך את בנותינו לצניעות? כיצד יכולים אנו לפעול כנגד רגשות אסתטיים תרבותיים עמוקים? מאחר וערכים אלו מוטבעים כל כך עמוק בתת מודע לא נוכל לתקוף אותם חזיתית.לכן לעיתים אכיפה של "קוד לבוש" רק תגביר את האנטי וידחק בנות לחזור לרצונן הטבעי לחוש יפות ומזוהות עם לבושן. הדרך היחידה, לעניות דעתי, היא לעבוד על החיבור לטווח הארוך אל הערכים הנ"ל, והעבודה מתחילה ראשית אצלנו המחנכות. 

מול התחושה שהצניעות חוסמת את המיניות ואת הגוף צריך לעבוד על החיבור לגוף ולחנך לאהבה ולקבלה של הגוף באשר הוא. מאידך להדגיש את הסיפור היהודי של הצניעות: כיסוי המאפשר גילוי בתוך מסגרת הנישואין כדי לשמר אינטימיות ושמירה על ערכי המשפחה והזוגיות. לפי ערך זה כיסוי הגוף אין תפקידו לחסום את האנרגיה המינית של האישה, אלא להביא את בטויה במקום הנכון והמתוקן שהוא בין אישה לבעלה בתוך מסגרת הנישואין. 

מול הרתיעה להשתייך לציבור שומר תורה ומצוות, צריך להעמיק את החיבור להלכה ולתורה. חיבור מתוך אהבה ומתוך רצון להשתייך מתוך גאווה ושמחה. 

עבודה זו היא עבודה לטווח ארוך שלא מביאה לתוצאות מידיות, אך בוודאי שהיא מונעת את האנטי שיוצרים מוסדות החינוך לצניעות. ככל שנרבה בשיח כן עם תלמידותינו בנושאים אלו יגבר הרצון לשמוע ותרד ההתנגדות. ההיתממות החינוכית כאשר אנו מעירים לבת על לבוש תוך אמירה שזוהי הערה משמעתית עניינית מתעלמת מהרובד הפנימי שהלבוש משקף בחיינו. כאשר אנו מעירים לנערה על לבושה אנו בעצם פוסלים את עולמה הפנימי. שינוי אמתי בלבוש יכול להתרחש רק עם השינוי הפנימי של עולם הערכים אותם הוא משקף, ויצירת רצון לשייכות עמוקה לעולם התורה וההלכה, מתוך גאווה ורצון להיות חלק של מסורת עמוקה וארוכת שנים של תורת ישראל. 

״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״

ובינתיים, חשוב לזכור שצניעות זה לא רק צניעות  ממיניות וצניעות בלבוש,  זוהי מידה בנפש אותה יכולים לשאת גם אלו שצניעות בלבוש קשה מנשוא עבורם. וגם, זו לא המצווה היחידה בתורה, וגם אם המרחב הערכי הזה חסום לתלמידות רבות, יש עוד מצוות רבות וצירי התקשרות שונים לבורא עולם. גם אם זה ערך יסודי ועמוק בבניין הבית היהודי, יש מרחבים אין סופיים ואוצרות גדולים בעולם התורה לפתוח את הלב לאבינו שבשמים.

לפרטים נוספים על סדנאות שאני מעבירה בנושא צניעות לחצו כאן