מאת: רחלי ויואב וינשטוק
על התמודדות עם אתגרי הדור סביב מגע ושמירת נגיעה בקשרים בין המינים
מגע גופני הוא חלק מרכזי בחיינו: אנחנו נוגעים בצורות ובאופנים שונים באנשים הקרובים לנו, מרגישים מדי פעם צורך עז בחיבוק חם ובהיעדרו – חשים געגוע וחוסר גדול. אמנם בחיינו הבוגרים השפה המדוברת היא אמצעי התקשורת המרכזי, אך עם זאת, אין היא אמצעי התקשורת הראשוני שלנו: יכולת השימוש בשפה מתפתחת אמנם לאורך שנות החיים הראשונות, אך בינקות המוקדמת אמצעי התקשורת העיקרי הוא המגע. כיום הוכח במחקרים כי למגע העור-בעור בינקות בשעות שלאחר הלידה יש השפעות חיוביות משמעותיות על היבטים מתמשכים: תינוקות אשר לא הופרדו מהאם מיד לאחר הלידה אלא נשארו בקשר עורי צמוד עמה ינקו לאורך זמן ממושך יותר בחודשים שלאחר הלידה, וההתנהגויות האימהיות בעת ההנקה היו חמות יותר. כמו כן, נמצא כי פעילות הלב והנשימה של פגים אשר זכו למגע עורי הייתה טובה ויציבה יותר לעומת פגים אשר הופרדו מאמם לאחר הלידה (להרחבה על המחקרים בנושא: "המחקר קובע חשוב לגעת" באתר "בטיפולנט"). ולכן צוותים רפואיים וטיפוליים מונחים היום לעודד אינטראקציות הורה-ילד הכוללות מגע כבר בשלבי החיים המוקדמים ביותר: אפילו הורים לפגים צעירים המוחזקים באינקובטור מונחים לגעת בתינוקות כמה שיותר במסגרת המגבלות הרפואיות. חשיבות המגע העורי בשלבי ההתפתחות המוקדמת מסבירה, אולי, גם מצבים בחיינו הבוגרים שבהם אנו חשים שהמילים אינן מספיקות ושכל מה שדרוש לנו הוא חיבוק חם ועוטף.
כמו כן, בתוך מערכות יחסים קדומות, גם קיים המגע כשפה – בין הורים לילדים, בין אחים, בין חברים, וכבר מגיל צעיר אנחנו נתקלים במגע שמסב לנו אושר וגם במגע שלא נעים לנו ואיננו מעוניינים בו. נסו להיזכר בחוויות מגע נעימות ולא נעימות (לאו דווקא משדה המיניות): איזה רגש התעורר בכל אחת מהחוויות? מה הייתה הבקשה של הגוף שם? התבוננות בזיכרונות אלו עשויה ללמד אותנו על השפה הגופנית שרכשנו במהלך שנות חיינו, ואף על הבקשה העמוקה שהגוף מבקש.
עם העוררות המינית בבגרות מופיע גם הצורך במגע כחלק מהבקשה לקרבה ולעונג מיני. צורך זה הינו בריא טבעי ואנושי, ואף תורת ישראל ראתה בו שורש גבוה וקדוש. זאת אנו רואים בפסוקים במגילת שיר השירים שמתארים באופן פיוטי את הצורך העז למגע בתוך הקשר בין הדוד לרעיה ("שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", פסוק שמופיע פעמיים במגילה). בעינינו, כאשר ההלכה עוסקת בגבולות המגע, נקודת המוצא שלה היא שמגע הוא דבר גבוה ועצמתי ולכן חשוב להגן עליו מפני שימוש לא נכון ואף מסוכן.
במרחבי המגע בתוך עולם התורה ישנו מרחב של איסור, מרחב של מותר ואף גם מרחב של מצווה. האיסור על מגע בין לשם חיבה ובין שאינו לשם חיבה מופיע בהלכה כאיסור לאיש כלפי נשים שאסורות עליו, ולאישה כלפי גברים שאסורים עליה (יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן האם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן, עיינו הלכות איסורי ביאה לרמב"ם פרק כא ובהשגות הרמב"ן שם). ישנו דיון על לחיצת יד משום דרכי שלום ועל מגע של מי שטרוד במלאכתו כגון רופא וכד' (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן לב), ובנוסף, התורה התירה מגע שאינו מיני בין אנשים מאותו המין ובין גברים ונשים בקרבה משפחתית ראשונה (שאינם יכולים להינשא). ועוד, ישנו ממד של מגע מיני ושאינו מיני שהוא מצווה בתוך חיי נישואין בימים שבני הזוג מותרים, מצוות "עונה" בלשון ההלכה.
אם כן ישנם מרחבים שונים בנוגע למגע – מרחבים של מותר, אסור ומצווה. בחיבור זה נדון בכל הממדים מתוך אמונה שהתורה היא אחת ואי אפשר לדבר על האסור מבלי לדבר על המותר והמצווה.
כאשר מדברים על הגבולות בשמירת נגיעה בין המינים בדרך כלל אנחנו נתקלים במילה אחת: אסור. אז מה יש לומר מעבר לזה? נרצה לטעון שיש הרבה מה לומר וששיח על מגע אינו מצטמצם ל"אסור" ול"מותר". המגע הוא חלק משפת החיים גם כשהוא נעשה בהיתר וגם כשהוא נעשה באיסור, ולכן חשוב לנו גם להגיב למציאות שבה מכל מיני סיבות עוברים את הגבול ההלכתי – מה מתרחש שם? האם ניתן להציב גבולות אחרים? ובנוסף, כיצד מתמודדים כאשר מגיעים לחתונה עם חוויות מיניות קודמות?
למה הנושא כל כך בוער בדור האחרון? מה השתנה בעולם?
הזוגיות המודרנית כפי שאנו מכירים אותה כיום היא מושג חדש, שהינו תולדה של המהפכה הפמיניסטית, וקיים בתרבויות שונות בין 50 ל-100 שנה. מה קרה לפני מאה שנה? אנשים היו מגיעים לבשלותם המינית ומחותנים על ידי הוריהם. לא היה קשר רגשי קרוב לפני החתונה וגם הציפיות מהזוגיות היו ברורות – היו יחסי עבודה עם חלוקת משימות ברורה ומעט מאוד ציפיות רגשיות. שאר הצרכים האנושיים קיבלו מענה בתוך התרבות השבטית הרחבה – הנשים מנשות השבט או הקהילה והגברים בהתאם. גם הרווקות המאוחרת הייתה תופעה יחסית נדירה, ורוב הגברים והנשים חוו מיניות מגיל צעיר בתוך נישואין ולא התמודדו עם תקופת רווקות ארוכה ללא יכולת הלכתית לביטוי של המיניות. ההלכה לאורך הדורות התמודדה בעיקר עם מציאות של נשואים. בתוך חיי הנישואין גבולות המגע (מלבד איסור נידה בתוך הנישואין) הם באיסורים של איש מול אישה שאינה אשתו ולאישה מול גבר שאינה בעלה. האיסור נחווה רוב החיים בד בבד עם מצוות עונה, כלומר לקשר של מגע שאיננו רק מותר לפי היהדות אלא גם מצווה גדולה.
אז מה קרה בדורות האחרונים? המהפכה הפמיניסטית ביחד עם הרומנטיקה הביאו עמן רוח שהפכה את כל מוסד הנישואין: הבקשה להעביר את הבחירה בנישואין לבני הזוג ולאפשר בחירה מתוך קשר עמוק, אהבה ומשיכה מינית. וכדי שזה יתאפשר, גיל הנישואין חייב להתאחר לגיל שבו יש בשלות לבחור ולהתחייב לקשר – מה שהביא לשנים של בשלות מינית ללא אפשרות הלכתית לממש אותה. מאחר שלא תמיד מוצאים אהבה, נולדה התופעה של הרווקות המאוחרת. מלבד זאת, כדי לבחור בבן או בת זוג ממקום אחראי ובביטחון גדול, נדרש שיהיה קשר קרוב לפני החתונה, מה שלא היה לפני מאה שנה. המציאות המורכבת הזאת מאתגרת את הרוצים להגיע לנישואים מתוך שמירת הלכה ובמקביל לא לוותר על הבקשה לבחור בזוגיות מתוך אהבה, קשר עמוק ומשיכה מינית.
לשינוי הזה יש עוד אספקט, כפי שמתארת אותו אסתר פרל: "עד לפני זמן לא רב מאוד, הרצון לחוש תשוקה יוקדת אל הבעל היה נחשב תרתי דסתרי. היסטורית, שני תחומי חיים אלה אורגנו בנפרד – נישואים מצד אחד, ותשוקה אולי במקום אחר, אם בכלל. תפיסת האהבה הרומנטית, שהתגבשה לקראת סוף המאה התשע עשרה, חיברה ביניהם בפעם הראשונה… המיניות הפכה לגורם מרכזי ביחסים אינטימיים, והסיפוק המיני, כך אנו מאמינים, מגיע לנו. עידן העונג הגיע" (אסתר פרל, אינטליגנציה ארוטית, עמ' 29-28).
בעולם המודרני החדש, לא רק שיש בחירה, אלא שיש האחדה בין תחומי חיים שהיו נפרדים זה מזה: נישואין והתשוקה. השילוב הזה הלך ותפס תאוצה עד שממציאות של נישואין בלי תשוקה, השנים שאחרי המהפכה המינית של שנות השישים הציעו תשוקה בלי נישואין ומחויבות. המיניות הפכה למרכיב זהותי ודומיננטי, שתפס את הבכורה בהתהוות הקשר המודרני. מתוך הדבר הזה, כאשר זוג דתי פוסע בשלבי התהוות הקשר, הוא בעצם נאלץ להתמודד עם שני השינויים ביחד: קשר רגשי ומשמעותי לפני חתונה, ביחד עם ציפיות גבוהות למימוש התשוקה המבוקשת.
כדי להתמודד עם המציאות החדשה, המגזר החרדי בחר להישאר עם כללים מאוד נוקשים בשלבי ההיכרות, תוך ויתור על רוב המרכיבים הרומנטיים בשלבי התהוות הקשר לפני החתונה. המגזר הדתי-לאומי נמצא בנקודת התמודדות הכי מאתגרת, מאחר ששם אין רצון לוותר לא על הרומנטיקה ולא על הכללים. בתוך הניסיון של השילוב המורכב הזה נוצרות לא מעט בעיות. לא נטען כאן שבידינו פתרון לכל הבעיות, אך חשוב להבין אותן כדי למזער נזקים שנוצרים ממסרים חינוכיים שאינם קשובים למציאות, ואף לגלות חמלה על הקושי הגדול שהדור מתמודד עמו, קושי שהופך את ההקפדה על שמירת נגיעה בתוך זוגיות רומנטית של שניים שאינם נשואים לקשה בעוצמה שקשה לתאר.
כיצד התמודדו חינוכית עם הקושי עד היום?
הציבור הדתי לאומי ניסה לבנות מודל שמצד אחד מעודד קשר רגשי קרוב לפני החתונה שיאפשר יכולת בחירה בבן או בבת זוג, ומצד שני שולל כל אפשרות של מגע בתוך קשר לפי גבולות ההלכה. למודל הזה היו שני נימוקים חינוכיים שבאים לראות בו מודל נכון לכתחילה:
יש ניסיון לומר שכך נכון לכתחילה – טוב שההתחלה של קשר תהיה ללא מגע, שהרי אנחנו מאמינים שמגע איננו הבסיס לקשר. קשר בריא צריך להתבסס על חיבור רגשי ומגע צריך להגיע בשלב מאוחר מאוד כשיש כבר התחייבות בתוך חיי נישואין.
נימוק זה לא מדויק ברמתו הערכית. ראשית, בעבר אנשים התחילו הן את הקשר הרגשי והן את הקשר הגופני אחרי החתונה. נכון שזה נעשה מתוך מחויבות של נישואין (שלא כתרבות של ה"סטוצים"), אך התקשורת הגופנית נבנתה יחד עם התקשורת הרגשית, ולא הייתה חלוקה של קודם רגש ואחר כך גוף. שנית, במסר חינוכי זה מועבר מסר סמוי שסותר את ערכי היהדות וגורם לבלבולים של חלק מהזוגות אחרי החתונה – המסר הסמוי הוא שאנו רואים בקשר הגופני דבר נחות לעומת הקשר הרגשי שהוא עמוק יותר. שמענו לא מעט חתנים וכלות אחרי החתונה שאומרים משפטים כגון "זה לא טוב שאנחנו כל כך אוהבים מגע, שאנחנו מדברים במגע יותר טוב ממילים" והם מופתעים עד כדי לא מאמינים לשמוע שהתחושה שהם חווים היא בריאה, טובה וקדושה על פי התורה. כמו כן נימוק חינוכי זה מבטל את האתגר הגדול שזוגות מתמודדים אתו כשהם מנסים לבנות קשר רגשי עמוק שיש בו משיכה מינית, בלי יכולת לבטא את תחושותיהם במגע. אתגר זה יכול לייסר זוגות רבים ואף לעיתים לפגוע בזרימה ובאיכות של הקשר.
למרות דברינו, נסתייג ונאמר נקודה חשובה שהטיעון הזה מעניק לשיח: החשיבות של המגע שמגיע מתוך מחויבות של קשר של נישואין. במיוחד כשאנו חיים בתוך תרבות המנתקת בין המחויבות ההדדית בנוגע למפגש מיני, ומאדירה מפגשים חד-פעמיים רגעיים. מול תרבות זו, ברמה הערכית, יש משמעות לטיעון הזה שמנסה לעכב את המפגש הגופני עד שתהיה מחויבות בין בני הזוג.
נימוק חינוכי נוסף טוען שאיסור שמירת נגיעה נועד להגן עלינו מפני התנסויות מיניות לפני הנישואין, שהרי התנסויות אלו עלולות לפגוע בקשר הנישואין. בטיעון הזה יש האדרה רומנטית לכך שהמגע הראשון שיישמר לחופה והלאה וכך יהפוך את המגע למרגש ומיוחד, ולכך שזה ימנע מבני הזוג את הצורך להיות עסוקים ב"השוואות" לקשרים והתנסויות קודמות עם בני זוג אחרים.
טיעון זה בעייתי ואף גורם לנזקים רבים. ראשית, הבלעדיות של המגע לבעל או לאישה הופכת את הטיעון הזה ללא רלוונטי לאנשים שכבר חוו מגע מיני בעברם. ליווינו לא מעט נערים ונערות חתנים וכלות שחוו רגשות אשמה כבדים עם תחושת כישלון ללא דרך חזרה מפני שנשאו איתם בעברם התנסויות מיניות שונות. ראינו כיצד המסר הזה מפרנס פסיכולוגים רבים בגלל האשמה ללא מוצא, שמועברת בסאב-טקסט של המסר. יש כאן סתירה לערך גדול שנקרא "תשובה", ממש נעילת שער בפני השבים.
בנוסף לכך, גם בתוך גבולות ההלכה יש מושג של נישואין שניים, שלישיים וכו'. ומלבד זאת, האדרת הריגוש של הפעם הראשונה שאחרי החתונה גם איננה רלוונטית לטווח ארוך של נישואין, שכן גם אנשים שהאדם היחיד שנגעו בו זה בן או בת זוגם והפעם הראשונה נעשתה לאחר החופה, יכולים להתמודד עם שחיקה לאורך חיי נישואין ארוכי שנים. מלבד זאת המגע הראשוני עלול להיות מורכב כי לוקח זמן לזוג לבנות את תקשורת המגע ביניהם. הרי איכות הקשר הגופני בתוך חיי נישואין נבנית מתוך תקשורת, מחויבות והקשבה, לא משנה מתי היה המגע הראשון ועם כמה אנשים הייתה התנסות מינית לפני החתונה.
בעינינו, לפני שמנמקים באופן חינוכי את האיסור של "שמירת נגיעה" לפני החתונה, חשוב להבין שיש כאן מציאות מורכבת ואנחנו נמצאים במציאות של "בדיעבד" ולא "לכתחילה". לכתחילה היינו צריכים להתחתן עם הבשלות המינית ולחוות את הגבולות ביחד עם המצווה, אך המציאות המודרנית אינה מאפשרת זאת ולכן נקלענו למצב המורכב שאנו מתמודדים עמו היום.
חמישה שערים
בתוך המציאות המורכבת הזו אנו רוצים לדבר על חמישה שערים לגבול של המגע ודרכם להתבונן גם על הטעמים השונים לאיסור ההלכתי וגם להרחיב את הרבדים של הגבול בתוך המציאות המורכבת שלנו כיום:
שער ראשון – איסור נידה: לפי התורה אישה אסורה על בעלה עד שתטהר ותטבול. המשמעות של איסור נידה נוגע בסוד גדול של טומאה וטהרה, של חיי המקדש המתרחבים לתוך חיי הזוגיות (להרחבה על משמעות איסור נידה, ראו: הרב דוב ברקוביץ "מקדש החיים", הרב יעקב נגן "נשמת המשנה" על מסכת שבועות, הרב ראובן ששון "באור פניך" חלק ראשון). הרובד של איסור נידה פותח לנו מבט של סוד על האיסור, שישנו ממד בתוך איסור שמירת נגיעה שאינו נשען על תירוצים פסיכולוגיים למיניהם, אלא על הסוד של התורה שאנו מקבלים באמונה שגדולה מההבנה שלנו. ניתן ללמוד ולהעמיק בסוד זה אך זה נשאר סוד המעניק משמעות נסתרת לחיינו.
שער שני – חופה וקידושין: למה היה חשוב לתורה לעגן את ההיתר למגע בחופה וקידושין? הרמב"ם בהלכות אישות הלכה א' כותב: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל: שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים, ואח"כ תהיה לו לאשה, שנאמר: כי יקח איש אשה ובא אליה." התורה ביקשה לעגן את הקשר האישותי במחויבות ובנאמנות גם כדי למנוע מציאות של ניצול והחפצה, וגם כדי למנוע מצב שהסיפוק המיני הרגעי הוא תנאי לקשר. נקודה זו חשובה לאור המציאות שבה קשרי אישות בין בני הזוג לעיתים לוקח להם זמן להיבנות והמחויבות ההדדית מאפשרת מרחב בטוח ומוגן לצמיחה, התפתחות ואף מרחב בטוח לטעויות שעלולות להתרחש בדרך. הולך אתנו משפט ששמענו מכלה שליווינו בעבר והתמודדה בשנה הראשונה לנישואין עם כאב בקיום יחסים ולקח להם זמן ארוך, עם טיפולים רבים, להצליח לבנות חיי אישות בריאים ונעימים: "תארי לך שאת כל זה הייתי עוברת עם חברים מזדמנים בתיכון. ברוך ה' עברתי את המסע עם איש נפלא שכרת איתי ברית והיה איתי לאורך כל הדרך". התורה בגבול של החופה וקידושין רצתה לחנך אותנו לאחריות ומחויבות ולמרחב בטוח להצמיח חיי אישות בריאים.
שני השערים הללו חשובים להסבר ההלכתי בפשט האיסור על מגע לפני הנישואין לפני שפותחים בתירוצים חינוכיים: התורה אסרה על מגע לפני היטהרות מנידה ולפני חופה וקידושין. ולכן התבוננות במצוות אלו עשויה להביא תירוצים מבוססי מקורות ומסורת לשמירת נגיעה לפני החתונה לפי פשט התורה.
שער שלישי – נאמנות: שער זה בעינינו רלוונטי מאוד למשמעות של האיסור מאז ומעולם גם לפני המהפכה הפמיניסטית, ואנו רואים בו את המקור המרכזי לאיסור שמירת נגיעה, שחשיבותו עולה עוד יותר לאחר הנישואין. בשער זה אנו מדברים על התביעה של התורה למפגש מיני רק עם בן או בת הזוג שעמם כרתנו ברית ולא עם בני זוג אחרים. רובד זה של האיסור בא להגן עלינו מפני בגידות ופזילות מחוץ לנישואין. כמו שכותב ספר הזוהר: "השתא שרי לשבחא לה, לזאת יקרא אשה, דא היא דלא ישתכח כוותה, דא היא יקרא דביתא, כלהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא, אבל לזאת יקרא אשה, שלימו דכלא, לזאת ולא לאחרא, כלא הוא מלי רחימותא, כמה דאת אמר (משלי לא כט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה" (זוהר חלק א' דף מט'/ב). הגבול של הנאמנות יוצא מנקודת הנחה שלפי הטבע האנושי עשויה להיות משיכה מינית מחוץ לנישואין, ואותה באה התורה למנוע תוך בקשה לניתוב המשיכה לתוך חיי הנישואין. אחד מרבדי האיסור היוצאים למעשה משער זה הוא האיסור על מגע "ידידותי" לגבר עם נשים אחרות ולאישה עם גברים אחרים. התורה מציבה גבול ברור ללא פרשנויות של איזה מגע מותר ואיזה אסור כדי ליצור גבול ברור בין זוגות. לכן ישנה חשיבות גדולה לחנך לשמירת נגיעה מגיל צעיר כדי לחנך לחברה שבה מועטים הערבובים בין המינים וגם כאשר נעשה מפגש בין המינים הוא נעשה מתוך גבולות ברורים. שמירה על גבול זה מאפשרת חברה צנועה שבה הגבולות נשמרים ומודגש הצורך על מפגש מיני רק בתוך הזוגיות ולא עם בני זוג אחרים.
לצערנו הרב, ממד זה של האיסור התרופף מאוד בקרב המגזר הדתי לאומי. אנו מאמינים בכל מאודנו שנכון לחנך להימנע מהתרופפות זו ולא לוותר על האיסור הזה. כל המורכבות של ההתמודדות עם שמירת נגיעה מונחת בתוך דינמיקה של שניים שמנסים לבנות קשר עם מטרה להקים בית בעתיד. לעומת זאת את המגע הידידותי הנפוץ בתנועות נוער ובמרחבים רבים במגזר אין שום סיבה לדון לכף זכות, שכן הוא נובע מלחץ חברתי ומהתרופפות כללית בשמירת הלכה ולא מתוך מצוקה קיומית בקשר לקראת חתונה. לפיכך חשוב לומר לזוגות שחשים שאינם מסוגלים לעמוד באיסור שמירת נגיעה – עדיין ביכולתכם לשמור על השער של הנאמנות ולהימנע ממגע עם בני המין השני שאינכם בזוגיות עמם. וכמה חשוב לאמן את השריר של הנאמנות מגיל צעיר.
שער רביעי – הרצון: שער זה מדבר על החשיבות הגדולה שכל מפגש של הגוף ייעשה מתוך רצון והסכמה של שני הצדדים. מבחינה הלכתית ומוסרית זה השער החמור ביותר – מפגש מיני שלא נעשה ברצון אחד הצדדים, בין אם הם נשואים ובין אם לא, הוא חמור הן הלכתית והן מוסרית. לכן, אם מתרחש מפגש שלא לפי ההלכה חשוב שבני הזוג ישאלו את עצמם ואת בני ובנות זוגם האם יש כאן רצון ושמחה של שני הצדדים. לעיתים יש צד אחד שרוצה והאחר לא, לעיתים יש צד אחד שרוצה והאחר רוצה אבל לא שלם עם זה, לעיתים יש מחלוקת על כמה לעבור את הגבול, ולעיתים נעשה בשוגג מפגש שלא נעים לאחד הצדדים שיכול לגרום לתחושה קשה ואף לחוויה טראומטית גם אם זה נעשה בתמימות גמורה ללא כוונת זדון. זהו דיוק ששמענו משירת מלאך, שיש להבדיל בין מגע שהוא הטרדה לבין מגע שהוא לא מותאם: הראשון פשע גמור ואילו השני יכול להיות בכל קשר גם בריא ועם כבוד הדדי ושיח נכון וקשוב בין בני הזוג יכול למנוע ואף לתקן מצב כזה. והערה חשובה לאנשי חינוך – כאשר פונים אליכם בני ובנות נוער ומשתפים אתכם שהם אינם שומרים נגיעה, תמיד תשאלו אותם: איך חוויית המגע בשבילכם? שאלה זאת ששאלנו לא פעם ולא פעמיים יצרה פתח לשיתוף כואב על תקשורת קשה במגע בין בני הזוג ואף על ניצול והטרדה שהיינו עדים להם כמבוגר ראשון ששומע לא פעם ולא פעמיים בזכות השאלה הזאת ששאלנו.
שער חמישי – "בחדרי חדרים": שער זה מדבר על ממד יהודי עמוק של גבול, שמפגש מיני נעשה בצניעות ובחדרי חדרים ולא בפרהסיה. המטרה של שער זה היא צניעות כפשוטה, שמיניות היא רובד נסתר והוא ששומר עליה קדושה ונקייה מהחצנה ומהחפצה. מטרת ההצנעה איננה לומר שהמיניות היא דבר בזוי, להפך, המטרה היא לקדש ולטהר אותה מקליפות העולם, ולאפשר לזוג לנוע במרחב של חיי אישות כשהוא מוגן מהמבט המוחצן של העולם, כאילו הם לבדם כאדם וחוה בגן עדן שהיו רק הם לבד בעולם. נקודה זו חשובה גם לאחר נישואין כאשר בני זוג מותרים זה לזה, שאין כל היתר למפגש גוף עם משמעות מינית בפרהסיה. האיסור הזה משמעותו לא רק על איסור קיום יחסים אלא גם על כל פעולה שיש לה משמעות מינית. ולכן, גם זוג שאיננו מצליח לשמור מגע לפני החתונה, חשוב שזה ייעשה בצניעות ורחוק מעיני אנשים.
לסיכום השערים:
המבט על הרבדים השונים של הגבול מאפשר העמקה מבוססת מקורות במשמעות האיסור ואף התחזקות בשמירת המגע. ובנוסף נקודה מעשית חשובה: גם אם איננו מצליחים להקפיד על אחד מהשערים, עדיין יש עוד ארבעה שערים שחשוב לשמור עליהם וחלילה לחשוב שאם עברנו על אחד מהשערים אז דלת ההלכה סגורה בפנינו. עלינו לעשות כפי יכולתנו ולהקפיד כמה שנוכל גם על השערים האחרים.
לסיכום, אנו רוצים להציע קווים מנחים להתמודדות עם נושא המגע באופן מעשי בממדים שונים של החיים:
- איסור על מגע ידידותי בין המינים – זה הרובד הראשוני שאנחנו נתקלים חזיתית עם האיסור. רובד שנחשפים אליו לקראת חטיבת הביניים. חשוב מאוד להדגיש את החשיבות של האיסור ולחנך לחברה שומרת גבולות, במיוחד לטווח ארוך. שמירה על גבולות ברורים מאפשרת חברה צנועה יותר עם פחות לגיטימיות לפזילה החוצה בתוך חיי נישואין. חשוב לומר שמגע זהו הגבול שההלכה קבעה, ונכון שאפשר היה לקבוע את הגבול במקום אחר, ונכון שבאמת לא יקרה כלום אם נטפח על היד לגבר או לאישה אחרים. אך גבולות חייבים להיות וזה הגבול שההלכה קבעה ושמירה עליו מעידה על כבוד ורצון להקפיד על ההלכה שעברה מדורי דורות. שימו לב שהאתגר של שמירת מגע ידידותי הוא חברתי בלבד ולא צורך קיומי פנימי. מאבק נגד המגע הידידותי פירושו מאבק בחברה המצהירה שאיננה מעוניינת להקפיד על ההלכה. לכן חשוב מאוד לחזק ולהתחזק בשמירה זו!
- איסור על מגע בין גבר לאישה בתוך קשר לקראת חתונה – איסור זה מאתגר מאוד והוא דורש לעיתים התמודדות של ללכת נגד הטבע האנושי כמו שהסברנו לעיל. המלצתנו לזוגות: לכתחילה נסו להקפיד על שמירת נגיעה ככל יכולתכם, אך חשוב, במיוחד כשמדובר בקשר לקראת נישואין, לשים לב שאכן יש משיכה גופנית ביניכם. משיכה תקינה היא משיכה שאמורה לגרום לכם לחוש חוסר נוחות עם איסור מגע – זוהי המציאות הבריאה בקשר לפני חתונה. אם אינכם חשים משיכה או אם עולים בכם ספקות בנוגע למשיכה – אין זו סיבה מיד להיפרד, אך כדאי לפנות לאנשי מקצוע – אנשי טיפול בכלל ומטפלים זוגיים ומיניים בפרט – לברר האם נכון להמשיך בקשר. וחשוב להבין ששמירת נגיעה בקשר לפני נישואין איננה דבר קל, וכדי להצליח לשמור נגיעה חשוב מאוד להקפיד בחומרא יתרה על דיני ייחוד ולא להגיע למצב של קרבה גדולה שמגדילה את הסיכוי להגיע למגע. ובנוסף, כדאי לנסות להקדים את החתונה להימנע מקשרים ארוכים לפני החתונה. זאת כמובן רק אם ישנה בשלות לנישואין, אם אין עדיין בשלות לנישואין אין להתחתן רק כדי לא ליפול בשמירת נגיעה! עדיף לחכות עוד זמן אפילו אם זה מגדיל את הסיכון לעברה על ההלכה, משום שנישואין ללא בשלות זה דבר הרסני ויצא שכרנו בהפסדנו ואסור לעשותו. אם יש לכם התלבטויות כלפי בשלות הקשר לנישואין נמליץ לפנות לעזרה מקצועית של מטפלים זוגיים עם ניסיון ארוך שנים שיכולים להעיד מניסיונם על בשלות הקשר לחתונה. לזוגות שאינם מצליחים לשמור נגיעה – חשוב שלא תוותרו על שאר השערים: הקפידו על נאמנות זה לזה ואל תגעו באחרים, שימו לב שהדברים נעשים ברצון שני הצדדים ושיש חוויה נעימה לשניכם ואם אינכם חשים כך פנו לעזרה מקצועית, ולבסוף הקפידו שהמגע נעשה בצנעה בחדרי חדרים ולא בפרהסיה. ולבסוף חשוב: אם תקופה מסוימת בקשר לא שמרתם נגיעה והגעתם לשלב שבו אתם מעוניינים לשמור נגיעה זכרו ששערי תשובה אינם ננעלים לעולם ותמיד אפשר לתקן ולחזור בתשובה.
- התמודדות עם התנסויות מיניות מהעבר: כיום קורה שנשים וגברים מגיעים לנישואין לאחר מפגש גופני ברמה כלשהי שנעשה לפני החתונה ואף עם בני ובנות זוג שאיתם לבסוף לא מגיעים לנישואין. חשוב לזכור ששערי תשובה אינם ננעלים ולעולם איננו כבולים לעבר שלנו, ו"גדולה תשובה מאהבה שזדונות נהפכים לזכויות". חשוב להבין שאכן החוויות מהעבר הולכות איתנו וחרותות בגופנו, אך אין זה אומר שלא תוכלו לחוות זוגיות עם מפגש גופני מעצים בריא וקדוש ומלא בעונג. אם החוויות המיניות שחוויתם היו נעימות ובריאות זכרו שאתם יכולים ליישם אותן בחיי הזוגיות ולהעלות ניצוצות קדושים מתוך מה שהיה. פלאשבקים מהעבר זה דבר טבעי שיכול לקרות לכולם. אם צפים לכם במהלך חיי הנישואין פלאשבקים מקשרים קודמים אל תיבהלו, שוחחו על כך עם בני או בנות הזוג והעמיקו את הקשר ביניכם. ככל שהמפגש ביניכם יהיה בריא טוב ועוצמתי, העבר יתגמד מול ההווה והפלאשבקים ייעלמו או לא יטרידו. אם אתם חשים שההצפות מהעבר מקשים על הקשר בהווה פנו לעזרה מקצועית. אם חוויתם טראומה מינית – אם זה מתוך תקיפה מינית או אם זה מגע טראומטי לגוף, אף בתוך הסכמה של קשר – נמליץ לפנות לעזרה טיפולית עוד לפני הנישואין, עזרה שתאפשר לכם לעבד את הטראומה ולהשתחרר ממנה ואף תיתן לכם ולבני או בנות זוגכם כלים כיצד לבנות חיי אישות בריאים אף בצל הטראומה שחוויתם בעבר.
סיכום
שורש הבקשה שלנו במאמר זה נעוץ בדברים שכתב הרב דוב ברקוביץ בספרו "דרך עץ החיים" (עמ' 33-29): "כדי לממש את הטמון בעץ החיים עבור האדם ועבור הבריאה כולה, היה עליו לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע… במשך דורות הגלות הפך עץ הדעת טוב ורע להיות העיקר, במובן הזה שהמטרה של מתן תורה וקיום מצוותיה הייתה לא להיכשל בבחירה בין טוב ורע; ואילו החיים עצמם, המתנה הנפלאה שבה זכה האדם, היו לשמש של הציווי לגבי עץ הדעת טוב ורע. החיים הפכו להיות אמצעי כדי לממש את עבודתנו בעץ הדעת טוב ורע. והרי כוונת בורא עולם הייתה הפוכה, "ובחרת בחיים"!
בארץ ישראל יש הזמנה מחודשת לסדר את העצים כפי שהיו במקור, בגן עדן… הפסוקים יוצרים מציאות תודעתית אחרת, בה עץ החיים אמור להוות נקודת המוקד של עיסוק האדם והתמודדותו עם עצמו ועם הבריאה"
בעינינו, מבחינה חינוכית חטאנו כשמיקדנו את כל השיח החינוכי באיסור, ובכך פספסנו את עיקר הבקשה של התורה, לחיות את עץ החיים. לכאורה האילוץ שהוביל לכך הוא השנים הארוכות של הרווקות שבהן אנו עסוקים באסור כי אין אפשרות למותר, אך עיקר שאיפתנו היא לגעת בעץ החיים, להגיע לחיי נישואין קדושים ובריאים שבהם יש מרחב גדול של מפגש זוגי שמגע הוא חלק בלתי נפרד ממנו, הוא חלק משפת האהבה של קשר (להרחבה אפשר לקרוא את הספר "חמש שפות לאהבה" מאת גארי צ'פמן). בכל המורכבות שאנו מתמודדים עמה היום חשוב שלא נשכח לאן פנינו, ולא נהפוך את הטפל לעיקר, ונכוון מגיל צעיר בשיח על הערך הגדול של מגע בחיים ובתוך חיי הנישואין, ואת הגבולות כמאפשרים מרחב בטוח למפגש עם הגוף בקדושה ובטהרה.
להאזנה לפרק בפודקאסט "רזא דאחד" בספוטיפיי