"טו בשבט הגיע חג לאילנות"- מה העניין של החג הזה? טו' בשבט טעון במשמעות הלכתית מהמשנה והגמרא במסכת ראש השנה. ומאוחר יותר במאה ה16 הוא נטען בפרשנות של תורת הסוד של מקובלי צפת שהפיצו את סדר טו בשבט בתפוצות ישראל.
נתחיל במשמעות ההלכתית- ראש השנה לפירות האילן של ארץ ישראל, לעניין מעשרות וסיום שנות העורלה. ובמשנה במסכת ראש השנה יש מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי האם התאריך מתקיים בראש חודש שבט או בטו' בחודש. רוב חגי ישראל בטו' בחודש בזמן שהלבנה במילואה, וראשי השנים במשנה כולם בראש חודש בזמן שהלבנה במיעוטה, בא בית הלל וחולק ואומר שדווקא ראש השנה לאילנות צריך לחול בטו' בחודש (וכך גם נפסק להלכה). מדוע? אני רוצה להציע שמהות המחלוקת היא האם זה מועד הלכתי לפי דעת בית שמאי שאז זה בא על הרצף של שאר הראשי שנים שכולם בראש חודש, או שיש לזה משמעות נוספת של "חג" כמו החגים היהודיים שחלים בטו' בחודש, ואז זה מזמין התבוננות רעיונית אחרת שבו נטען חג האילנות במהלך השנים.
טו בשבט הוא נקודת ציון הלכתית לפירות האילן ולא לירקות. מה מיוחד בפירות לעומת הירקות? יש קדימות בברכה לפירות העץ ולכן יש להן מעמד אחר. הרב אוריאל עיטם כותב בספרו "ונהר יוצא מעדן" שהירקות טעמם מר כטעם האדמה והם נמוכים יותר ונתונים גם למאכל הבהמה. הפירות לעומתם מתוקים וגבוהים והם נתונים למאכל האדם והציפורים. הם תוצר של האדמה שממתיק את טעמה המר. אדמת ארץ ישראל שמניקה אותנו מפירותיה, מביאה לנו את הפנימיות הכי גדולה שלה דרך הפרי, שהפרי מבטא את הפוטנציאל העמוק והמשוכלל ביותר שגלום באדמה. ולכן הנהיגו המקובלים בזמן זה את סדר טו' בשבט שבו אנו מתענגים על פירותיה של ארץ ישראל , אוכלים את פנימיות האדמה, וכאשר אנו מברכים על הפרי, הברכה מפגישה אותנו עם הפוטנציאל הרוחני הטמון בפרי. וכך אנו מכניסים אלינו פנימה את קדושת ארץ ישראל, כלשון התפילה המסורתית מסדר טו' בשבט של המקובלים אותה אומרים לפני אכילת הפירות:
"ויהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותנו, שבזכות אכילתנו פירות ארץ הקודש, וברכותינו עליהם, תוסיף חיל וכוח בשכינת עוזנו, ולהגביר תנובתה ופירותיה, פירות נפש רוח ונשמה, להשפיע שפע רב בבניה, להאירם במאור הקודש, בתורה ותשובה וקדושה."
מה מיוחד בזמן של חודש שבט לציון ראש השנה לאילנות?
אומרת הגמרא במסכת ראש השנה: "הואיל ויצאו רוב גשמי השנה", ורש"י שם מפרש: "שכבר עבר רוב הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה"
בעצם זמן זה של חודש שבט מופיע לאחר שכבר האדמה ספגה את כמות הגשם הראשונית האילנות מתחילים להתעורר. דרשה יפה דורש ה"שם משמואל" על גמרא זו:
"הנה המשיל הנביא דבר ה' לגשמים המצמיחים… והנה כמו גשמים המצמיחים את הפירות כן הארה אלקית שניתנת בלב אנשים היא המעוררת את האדם שיעשה פירותיו…
והנה כמו שהגשמים הגשמיים – מתגלות פעולתם באילנות אחר שליש השנה שעלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה, כן גם באדם – מראש השנה או מיוה"כ ויום ראשון של סוכות ואילך… נכנסות באדם יום אחר יום הארה אלקית והתעוררות… וכשהגיע שליש השנה כבר נשלמה בחינת הלב שבאדם… ו(אז) מתחיל זמן יותר בהיר לתורה ועבודה… ומכינים עצמם לארבע הפרשיות שבאדר ופורים וניסן ופסח וספירה ושבועות, שהימים מתעלין והולכים יום אחר יום, והם ימי עבודה בתורה ומצוות באופן יותר נעלה מכל השנה בחיות ורגש והתעוררות הלב. ובכן כמו שהוא ר"ה לאילן, כן הוא באדם הדומה לאילן שאז מתחילה תקופה חדשה בהתפעלות הלב יותר ויותר מאשר עד כה…
ולפי האמור יובן היטב עניין ט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה לישראל הרוצין לעבוד את ה' בבהירות לב ולא בקרירות רוח ומצוות אנשים מלומדה."
(שם משמואל, פרשת בשלח, חמשה עשר בשבט)
האילנות מתעוררים בטו' בשבט, וכך גם האדם שהוא כעץ השדה מסוגל להתעורר בזמן זה בשנה. ה"שם משמואל" מזמין אותנו להתבוננות פנימית בחג הזה, מה נספג בי מראשית השנה? מה מתחיל להתעורר בי עכשיו? מה הלב שלי מבקש בזמן הזה? "כי האדם עץ השדה", והעץ הפנימי שלי מדבר דרך השרף שעולה ופירות המתחילים לחנוט. אסיים במילים מתוקות המבטאות את בקשת העץ הפנימי שכתבה זלדה בספרה "גני האין".-
"כאשר נולדתי,
אמר הנהר הלבן שחופיו לבנים לנפשי
שאלבלב כעץ רענן
וכשתעלה על גדותיה צמיחתי הפנימית
יפרצו עלים ופירות מלאים לשד ויין מתוכי"
מילים אלו שכאשר נתקלתי בהן לראשונה בקשתי לחקוק אותן עמוק בליבי, והנה לפניכם החקעקה שיצרתי ביצירת וידאו עם מוזיקה של המוזיקאית "מוריה נוה-