על סוגיית הידיעה והבחירה בתורת ברסלב
הרב שמואל הורביץ, מגדולי חסידי ברסלב של הדור הקודם, מספר: "ושמעתי המעשה, שהבעש"ט ז"ל אמר שהוא יהיה לו נכד שיכול לעשות טובה לבעל בחירה… והצדיק ששמע זאת מפי הבעש"ט ז"ל, הלך לכל הנכדים לראות מי הוא הנכד שיוכל לעשות זאת… וכשבא לרבנו ז"ל אחורי הדלת, שמע שרבנו ז"ל אמר בניגונו העמוק 'הן בעל בחירה', כאומר, אני יכול לעשות טובה לבעל בחירה" (מכתבי שמואל לרבי שמואל הורביץ, ח"א מכתב סז).
מהי ה'טובה' שעשה רבי נחמן ל'בעל הבחירה'? במאמר זה ברצוני לפרוס את שיטתו של רבי נחמן מברסלב בסוגיה היהודית העתיקה העוסקת ביחסים המורכבים בין הידיעה החובקת-כול של אלוקים והבחירה החפשית של האדם. בדברים הבאים התייחס לדרך ההתמודדות המיוחדת של רבי נחמן עם קונפליקט עתיק יומין זה. בעיני תרומתו לשאלה התהומית הזאת אינה רק במישור ההגותי, אלא גם במישור הקיומי והמעשי, והיא משמעותית לדורנו.
רבי נחמן האמין בכל מאודו בכוחה של הבחירה, והוא דבק גם באמונתו בהשגחה ובידיעה. מכְּתביו ניכר שהוא סירב לוותר, ולו כמלוא הנימה, על אף קוטב מן הקטבים הללו.
ערכה של הבחירה
הרב שמואל הורביץ ממשיך במכתבו: "והנה לכאורה אין הדבר מובן כלל, כי הלא אפילו כל תלמידי הבעש"ט ז"ל עשו בעלי תשובות, ומרשעים גדולים עשו צדיקים גדולים וכו'. אלא שהם לקחו מהם הבחירה… וזה גדולת רבינו ז"ל בחי' משיח, תיקון האחרון ועליון מהכל, מכל הדורות, שדווקא אינו מוציא האדם מהבחירה, וכמובא בחיי מוהר"ן שנתן לאחד יראה ואמר לו שזה אינו בשלמות, רק שאתה בעצמך תייגע עד שתזכה וכו'. פוק חזי גבורתא דמרך, שדווקא זהו עיקר השלמות, שדווקא האיש בעצמו בבחירתו דווקא יכול לזכות להוציא כל הניצוצות הקדושים ולתשובה שלמה ולבוא למדרגתו, והכל בכוח הצדיק אמת".
רבי נחמן ראה ערך עצום בתנועה שהאדם עושה מתוכו. הוא החשיב ביותר את היגיעה הפנימית שהאדם עמל, ולא בגלל תחושת הסיפוק הפנימי הנלווית אל פֵּרותיו של המאמץ, אלא בגלל הכוח הרוחני המתעורר בעקבות בחירת האדם. על כך כותב רבי נחמן:
"'וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה. וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'… וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה" (שמות יט). וְהוּא תָּמוּהַּ וְנִפְלָא מְאֹד כִּי מַה הֵם דִּבְרֵי הָעָם שֵׁנִית שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם', כִּי לא נִמְצָא בַּכָּתוּב שׁוּם מַעֲנֶה וּדְבָרִים שֶׁהֱשִׁיבוּהוּ הָעָם שֵׁנִית אַחַר מַעֲנֶה הָרִאשׁוֹן 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר' וְכוּ', וּמַה זֶּה שׁוּב 'וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה"? אַך דַּע כִּי יִשְׂרָאֵל טָעֲנוּ וְאָמְרוּ עַל מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם משֶׁה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה עָנוּ הֵם 'כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה", כְּלוֹמַר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אָנוּ מֻכְרָחִים לַעֲשׂוֹת, כִּי מֵאַחַר שֶׁיָּצָא הַדִּבּוּר מִפִּי ה' לַעֲשׂוֹת זֹאת הַמִּצְוָה הֲרֵי אֵין שׁוּם בְּחִירָה וַהֲרֵי אָנוּ מֻכְרָחִים בְּמַעֲשֵׂינוּ… וְעַל זֶה נֶאֱמַר תֵּכֶף 'וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה", שֶׁהֵשִׁיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא טַעֲנַת יִשְׂרָאֵל. מִיָּד הֵשִׁיב לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ' דַּיְקָא 'בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ' דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁלּא אֲדַבֵּר הַדִּבְּרוֹת רַק עִמְּךָ לְבַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ… לא יִהְיֶה לְךָ' וְכוּ', וְכֵן כֻּלָּם וְלא לְנֹכַח לְיִשְׂרָאֵל, וְהֵם רַק יִשְׁמְעוּ בְּדַבְּרִי עִמְּךָ, וְעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לָהֶם כֹּחַ הַבְּחִירָה לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנָם" (לקוטי מוהר"ן קצ).
רבי נחמן מפרש את בקשת ישראל שמשה הוא שידבר אִתם במקום שידבר אתם ה' ישירות, כביטוי לרצונם שלא תילקח מהם הבחירה החופשית. בשעה שה' מדבר עם האדם, אין לו בחירה שלא לעשות כדברו, אך בתיווך הנביא מתאפשרת הבחירה שלא להאמין לנביא.
"וְעַל זֶה נֶאֱמַר 'וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', הַיְנוּ שֶׁמּשֶׁה טָעַן אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' הַיְנוּ מַה שֶּׁטָּעֲנוּ הָעָם תְּחִלָּה, טָעַן הוּא עַתָּה אֶל ה' עַל עַצְמוֹ, כִּי תִּקַּנְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם הַבְּחִירָה עַל יְדֵי שֶׁלּא תְּדַבֵּר רַק עִמִּי לְבַד אֲבָל אֶת עַצְמִי לא תִּקַּנְתָּ כִּי מֵעַתָּה לא יִהְיֶה לִי כֹּחַ הַבְּחִירָה מֵאַחַר שֶׁתְּדַבֵּר עִמִּי, וְזֶה 'וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה", הַיְנוּ מַה שֶּׁדִּבְּרוּ הָעָם וְטָעֲנוּ תְּחִלָּה טָעַן הוּא עַתָּה אֶל ה', כִּי מַה תְּהֵא עָלַי, כִּי לֹא יִהְיֶה לִי בְּחִירָה? הֱשִׁיבוֹ ה' "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר", וְלֹא צִוָּה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך רַק שְׁנֵי יָמִים, וּמשֶׁה הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ (שַׁבָּת פז), וְכִוֵּן לְדַעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, כִּי כֵן הָיְתָה דַּעְתּוֹ יִתְבָּרַך כְּמוֹ שֶׁבֶּאֱמֶת לא נִתְּנָה תּוֹרָה עַד שְׁלשָׁה יָמִים, וּבָזֶה הָיָה תָּלוּי בְּחִירַת משֶׁה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ שֶׁלּא לְקַבֵּל כִּי לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה רַק אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים כְּמוֹ שֶׁהָיָה בֶּאֱמֶת, וְאִם לֹא הָיָה מוֹסִיף יוֹם אֶחָד, לֹא הָיָה מְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לֹא אָמַר לוֹ רַק שְׁנֵי יָמִים וְהוּא הֵבִין מִדַּעְתּוֹ וּבָחַר לוֹ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה וְהוֹסִיף יוֹם אֶחָד, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הָיָה קַבָּלַת הַתּוֹרָה, וּבָזֶה הָיָה תָּלוּי עִקַּר הַבְּחִירָה שֶׁל משֶׁה בַּמֶּה שֶּׁהוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ" (שם).
גם משה רבנו ביקש לזכות למדרגת הבחירה שקיבלו עם ישראל, ואולם כיצד יזכה בה, והרי הוא חייב לדבר ישירות עם ה'? את יכולת הבחירה שלו הפעיל בשטח ההפקר שבו היה רשאי לחדש הלכה מדעתו, או בעצם לכוון לדעת הבורא, אלא שמכוונות זו הגיעה מתוכו ולא מהתגלות ישירה. ובזכות בחירתו של משה זכה עם ישראל כולו לקבל את התורה.
רבי נחמן הרבה לדבר בשבח הבחירה החופשית. תורה זו של רבי נחמן פותחת צוהר להבנה מעמיקה של חשיבות הבחירה. הבחירה מאפשרת לאדם לסלול את הדרך אל הקדושה בכוחות עצמו, ובכך – לפגוש בהתגלות האלוקית הסמויה הקיימת בתוכו. בלא הבחירה באמונה יפגוש האדם רק בהתגלות המגיעה אליו מחוצה לו, אך התגלות השכינה מתוכו תישאר חבויה. הבחירה מגלה את רצון האדם. כאשר האדם בוחר לדבוק באלוקים, מתחבר רצון האלוקים עם רצונו העמוק של האדם. רבי נחמן מוסיף שהבחירה היא שאפשרה את קבלת התורה. את התורה אפשר לקבל רק אם נשמע תחילה הדהודה הפנימי בזה העולם. הרצון הפנימי, המגלה אותה בתוכו, הוא המאפשר חיבור אל הרצון החיצוני של התורה ושל אלוקים.
הדברים עולים בקנה אחד עם הנהגותיו המעשיות של רבי נחמן. שלא כפי שנהגו צדיקים אחרים בני דורו, הקפיד רבי נחמן שלא לייעץ בפירוש לחסידים שפנו אליו, משום שביקש שלא להגביל את בחירתם. על כך מעיד רבי לוי יצחק בנדר, מגדול מוסרי מסורת ברסלב, בספר 'דבורי אמונה', שבו לוקטו שיחות שלו על חיי מוהר"ן: "כי כך נוהג הצדיק. הוא לא מורה ומייעץ בפירוש מה לעשות – כדי לא ליטול מהאדם את הבחירה. כי לפעמים השואל אינו אוחז כלל באותה שעה במדריגה זו, לעשות כפי שהצדיק יורה לו, אבל בכל זאת אם יצוה, יוכרח לציית. נמצא שנטל את הבחירה ממנו. על כן נוהג הצדיק שלא לומר ולצוות בפירוש 'עשה כך', רק מרמז לו את דעתו, ובד בבד הוא משאיר ביד האדם את ההחלטה הסופית… כי הרי בעלי רוח הקודש יודעים היטב מהו הרצון העליון. ומדוע באמת אינם מגלים את דעתם, כי כאמור, אם יגלו דעתם, שהיא בעצם דעת עליון, יהיה זה ביטול הבחירה ממש… ותכלית הבריאה בעולם הזה היא שכל אחד יהיה לו זכות הבחירה לבחור בטוב או ברע חס ושלום. ורק כך מתמלא רצון הקב"ה בבריאתו".
הבחירה מאפשרת לאדם לפעול בהתאם למדרגתו שלו, להביא לידי ביטוי את עבודת ה' ההולמת את המדרגה שהוא נמצא בה. זהו רצון ה', וזוהי סגולתה של הבחירה.
ערכה של הידיעה
הבחירה מטעינה את כל כובד המשקל על האדם. לעומתה ההכרה בידיעת ה' האופפת את כל המציאות, מנכיחה את הבורא בנפשו של האדם ומאפשרת לה להתרפק עליו. כיצד יתמודד האדם עם תחושת האשמה לאחר שנפל מעבודת ה'? אם הכול נתון לבחירתו, כיצד יתרומם ויקום? על כך כותב רבי נחמן: "כְּשֶׁנּוֹפֵל אָדָם מִמַּדְרֵגָתוֹ יֵדַע שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם הוּא, כִּי הִתְרַחֲקוּת תְּחִלַּת הִתְקָרְבוּת. עַל כֵּן נָפַל שֶׁיִּתְעוֹרֵר יוֹתֵר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַעֲצָתוֹ שֶׁיַּתְחִיל מֵחָדָשׁ לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת ה'. כְּאִלּוּ לֹא הִתְחִיל עֲדַיִן כְּלָל מֵעוֹלָם. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת ה' שֶׁצְּרִיכִין מַמָּשׁ בְּכָל יוֹם לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ" (לקוטי מוהר"ן רסא).
בהנהגתו ביקש רבי נחמן להעצים את הבחירה, ואילו כאן הוא מדגיש את חשיבותה של הידיעה. הידיעה הבלתי מוגבלת של אלוקים כרוכה בשליטתו המלאה בכל הנעשה, גם במה שנראה שהוא תוצאה של בחירת האדם. במישור זה הכול בא מאת ה', ולכן גם מעשיי השתלשלו ממנו. כעת עלי להתבונן במאורעות חיי ולבחון כיצד הם מעוררים אותי להתקרב אליו יתברך.
בתורה אחרת רבי נחמן מתאר היררכיה בין הבחירה והידיעה. נקודת המוצא של האדם היא מדרגת הבחירה ('שכל של אחור'), וכאשר הוא מתקדם לשכל גבוה יותר ('שכל של קדם'), הוא מתעלה לדרגת הידיעה: "וְדַע, שֶׁזֶּה עִקַּר כֹּחַ הַבְּחִירָה, כָּל זְמַן שֶׁהַשֵֹּכֶל אֵין כָּל כָּךְ גָּדוֹל לְהָבִין הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה, אֲזַי כֹּחַ הַבְּחִירָה עַל מְקוֹמוֹ, כִּי יֵשׁ בְּיָדוֹ כֹּחַ לִבְחֹר הַחַיִּים אוֹ הִפּוּכוֹ; אֲבָל כְּשֶׁיִּכְנֹס הַמַּקִּיף הַזֶּה לִפְנִים, וְאָז יִתְגַּדֵּל הַשֵֹּכֶל הָאֱנוֹשִׁי וְיִתְגַּלֶּה לָאֱנוֹשִׁי הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה, אָז יִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה, כִּי אָז עַל יְדֵי גִּדּוּלוֹ שֶׁל הַשֵֹּכֶל יֵצֵא מִגֶּדֶר הָאֱנוֹשִׁי וְיַעֲלֶה לְגֶדֶר מַלְאָךְ, וְאָז יִתְבַּטֵּל הַבְּחִירָה; וְזֶה זֶה עִקַּר כֹּחַ הַבְּחִירָה, זֶה שֶׁאֵין יוֹדֵעַ הַשֵֹּכֶל שֶׁל הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה" (לקוטי מוהר"ן כא).
לעתיד לבוא, כאשר נדע כולנו את ה', כבר לא נעמוד בפני הבחירה אם לקיים מצוות. כשהאדם יתאחד ויתכלל עם ה', תדבק הדעת האנושית שהשתכללה עם הידיעה האלוקית, ואז לא יהיה מקום לבחור שלא לדבוק בו יתברך. בינתיים הבחירה מתאפשרת הודות להסתרתה של הידיעה האלוקית המוחלטת מן האדם. עובד ה' מתחיל אפוא את דרכו בבחירה, וכאשר הוא מתעלה למדרגה גבוהה יותר, הוא מאבד את הבחירה ודבק בידיעה.
הפתרון התיאולוגי
רבי נחמן מתעקש לאחוז בשתי האמונות גם יחד. הוא אוחז באמונה בבחירה וגם מן האמונה בידיעה אין הוא מניח את ידו. לדבריו, אין האדם יכול להשיג בתודעתו את פתרון הקונפליקט: "כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים כַּמָּה חָכְמוֹת עֲמֻקּוֹת שֶׁאֵין יְכֹלֶת בַּמֹּחַ הָאֱנוֹשִׁי לְהָבִין עַל בֻּרְיוֹ, כְּמוֹ כַּמָּה וְכַמָּה מְבוּכוֹת שֶׁאָנוּ נְבוֹכִים בָּהֶם, כְּמוֹ הַיְדִיעָה וְהַבְּחִירָה, שֶׁאֵין מֹחַ שֶׁל אֱנוֹשִׁי יָכוֹל לְהָבִין אֶת הַיְדִיעָה הַזֹּאת" (לקוטי מוהר"ן כא).
מדוע אין המוח האנושי יכול להבין מבוכה זו? במקום אחר רבי נחמן נועץ את הקונפליקט האינסופי הזה בבריאת העולם על פי תורת הצמצום של האר"י: "וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף. עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין, וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי. וּבְתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה נִתְהַוּוּ כָּל הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵם בְּרִיאַת הָעוֹלָם… וְזֶה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי, אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין וּלְהַשִֹּיג, כִּי אִם לֶעָתִיד לָבוֹא. כִּי צָרִיךְ לוֹמַר בּוֹ שְׁנֵי הֲפָכִים, יֵשׁ וָאַיִן. כִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי הוּא עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם, שֶׁכִּבְיָכוֹל צִמְצֵם אֱלֹקוּתוֹ מִשָּׁם, וְאֵין שָׁם אֱלֹקוּת כִּבְיָכוֹל, כִּי אִם לֹא כֵן אֵינוֹ פָּנוּי, וְהַכֹּל אֵין סוֹף, וְאֵין מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּלָל. אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, בְּוַדַּאי אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן אֱלֹקוּת, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ. וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג כְּלָל בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי עַד לֶעָתִיד לָבוֹא" (לקוטי מוהר"ן סד).
בעקבות הצמצום של אלוקים יכול האדם לחיות ללא התגלות אלוקים, וכך מתאפשרת הבחירה. ממישור הידיעה האלוקית החובקת כול קשורה גם ביכולתו הבלתי מוגבלת של אלוקים. ממישור תודעה זה נגזרת חוויית האדם המאמין שאין שום דבר מבלעדי חיותו, ושהוא נוכח בכל מקום, ובאמת אין צמצום. כיצד ייפתר הקונפליקט? על קושיה זו אין תשובה. קושיה זו באה מן 'החלל הפנוי'. רבי נחמן אומר כי על קושיות כאלה ראוי לשתוק.
רבי נחמן אינו מציע פתרון תיאולוגי לסוגיה שאותה הציג בבהירות. מכיוון שלא הסכים לוותר על אף איבר במשוואה – לא על הידיעה ולא על הבחירה – הוא העדיף להישאר בלא פתרון תיאולוגי. הבחירה היא תכלית האדם בעולם הזה. אין משמעות לקיומו של אדם אם לא יוכל לבחור בטוב ולהתקרב לה' מתוך מדרגתו. ללא הכרתו של האדם שהוא נתון בחלל שבו שוררת הידיעה האלוקית, האדם נופל לתהומות העולם הזה ואין בו הכוח לשאת את כאב החיים ואת אשמת אחריותו למעשיו בכוחות עצמו. לכן רבי נחמן בוחר בשניהם ומשאיר את הקונפליקט על תלו.
הפתרון הקיומי
כיוון פשוט לפתרון מופיעה בתורה אחרת של רבי נחמן: "שָׁמַעְתִּי שֶׁאִישׁ אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ כֵּיצַד הוּא הַבְּחִירָה. הֵשִׁיב לוֹ בִּפְשִׁיטוּת: שֶׁהַבְּחִירָה הִיא בְּיַד הָאָדָם בִּפְשִׁיטוּת, אִם רוֹצֶה עוֹשֶׂה וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה" (לקוטי מוהר"ן קי). ועל כך מרחיב תלמידו רבי נתן: "וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה, הֲלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, 'הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם', וְאִם כֵּן אֵיךְ שַׁיָּךְ עַל זֶה תְּפִלָּה מֵאַחַר שֶׁה' יִתְבָּרַךְ מָסַר הַבְּחִירָה לָנוּ?… אָנוּ רוֹאִין זֹאת כִּי אָנוּ מִתְפַּלְּלִים שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם 'הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ'. נִמְצָא שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים לַה' יִתְבָּרַךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה וְלַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה תָּלוּי בִּבְחִירַת הָאָדָם… וּבֶאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת כִּי הוּא גַּם כֵּן מֵהַקֻּשְׁיוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתָרְצָם בְּשׁוּם אֹפֶן כִּי אִם בֶּאֱמוּנָה לְבַד. וְגַם בְּעֵת שֶׁהוֹדִיעַ לִי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִנְיַן הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַשִּיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, דִּבַּרְתִּי עִמּוֹ מְעַט מִזֶּה, הֲלֹא הָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה, וְלֹא הֵשִׁיב לִי בְּפֵרוּשׁ רַק כִּלְאַחַר יָד, כְּאוֹמֵר אַף עַל פִּי כֵן, כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁקָּשֶׁה זֹאת וְאִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר לְךָ הָעִנְיָן וּלְתָרֵץ לְךָ אַף עַל פִּי כֵן צְרִיכִין לִנְהֹג כָּךְ" (לקוטי הלכות, הלכות פיקדון, הלכה ג אות ז).
למעשה הנהיג רבי נחמן שהאדם יחיה בכל רגע בתודעה של בחירה – ביכולתו להנהיג ולנתב את חייו למרות הקושי התיאולוגי שבדבר. עם זאת עליו לזכור שהכול מאת ה', כמו שכתב רבי נתן: "כי מאחר שהכל מאתו יתברך, בוודאי הכל לטובה. אבל מי שאין לו אמונה חס ושלום, חייו אינם חיים כלל, כי תכף כשעובר עליו איזה רעה שוב, אין לו שום חיות" (שיחות הר"ן שיחה נג). לאחר שנפל אדם לדבר עבירה, הוא יוכל לשאוב כוחות רק מתוך האמונה שהכול בא מאת ה', ואף בנפילתו ה' היה אתו. רק כך יוכל לקום על רגליו ולשוב אל ה' עד שיהפכו לו הזדונות לזכויות.
אחזור לשאלה ששאלתי בראשית הדברים: מהי אותה 'טובה' שרבי נחמן יכול לעשות ל'בעל בחירה'? לעניות דעתי, הטובה היא התודעה הכפולה שלפי הבחירה מסורה תמיד בידי, ה' יתברך רוצה בבחירתי, ובאמצעותה ייעשה עיקר תיקוני בעולם, מצד אחד; ומצד שני, האחריות הכבדה אינה רובצת עלי בלבד. בכל רגע ה' נמצא אתי. יתר על כן, אוכל לשתף את נוכחות ה' במעשי: "טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך" (שיחות הר"ן שיחה ב).
את הפתרון הקיומי והמעשי אני מבינה כחלוקה בתוך ציר הזמן: ברגע ההווה יש לאדם בחירה מלאה. עליו להתייחס אל מעשיו באחריות מוחלטת ולהסתער במסירות על בחירתו. העבר והעתיד אינם בידי האדם. את שהיה עליו להשליך על ה', אף על פי שמעשי העבר נעשו לכאורה באחריותו. עתה, לאחר שהדברים כבר התרחשו, הם כבר בידי שמים. גם העתיד אינו מסור לו, בידו רק התפילה למענו. תודעה זו מאפשרת לקיחת אחריות ובצדה הרפיה גמורה מן התוצאות, כמו שכותב רבי נחמן: "וְזֶה בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, הַיְנוּ מַה שֶּׁאֵינוֹ יָרֵא מִשּׁוּם דָּבָר, וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ עַל שׁוּם בִּטּוּל וּבִלְבּוּל בַּעֲבוֹדָתוֹ, רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, זֶה בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם. שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר יָכוֹל לְבַלְבֵּל אוֹתוֹ, כִּי לֹא אִכְפַּת לֵהּ שׁוּם דָּבָר, רַק עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ" (לקוטי מוהר"ן קנה).
הטובה הגדולה שמעניק רבי נחמן לבעל בחירה היא הצו לבחור בחירה מלאה, בצד השחרור וההרפיה המשתלשלים מן הידיעה שה' עמו והכול ממנו. אין הוא בן חורין ליבטל מן המלאכה, אך לא על כתפיו לבד היא מוטלת.