לבל יהיה יומי עלי הרגל – בתוך הימים שמחשיכים מוקדם חג החנוכה נותן לנו הזדמנות של התחדשות פנימית

"אוף אין לי מה ללבוש" 

מי לא מכירה את המשפט הזה?

 ואז יש תגובה גברית אופיינית – "אבל הארון שלך מלא בגדים"???

הצורך של אישה להתחדש בבגד, צורך פנימי עמוק שלא קשור למצב האובייקטיבי של כמות הבגדים בארון. אולי זה מוטבע בנו בגוף מהמחזוריות החודשית שלנו, שהיותנו מתחדשות בכל חודש כלבנה. 

סיפור מצמרר מסופר בדם הבע"שט –

"מלך אחד, היה לו איש יודע לנגן בכנור בתכלית היופי, וישרה בעיני המלך ניגון אחד מנגוניו, ואז צוה המלך שינגן לפניו בהיכלו זה הניגון בכל יום ויום כמה פעמים ביום, וכן עשה, לימים בא הניגון בעיני המנגן לכלל זקנה, וניטל ממנו החשק והתעוררת כימים ימימה, מה עשה המלך להכניס התעוררת וחשק האהבה להמנגן, היה קורא בכל יום ובכל פעם שרצה לשמוע הניגון שישר בעיניו, איש חדש מקרוב בא מהשוק, אשר לא שמע מעולם נגונו, ולהיות שהאיש מקרוב בא, גורם חשקות והתלהבות לנגון מחדש, וכן נהג המלך זמן רב, לימים נתיעץ המלך כדת מה לעשות עוד, עם היודע לנגן, כי טרחא יתירא היה להמלך, להזמין לפניו בכל פעם ופעם איש חדש מהשוק, בכדי ליתן התעוררות מחדש להמנגן, ועצה היעוצה על זה, צוה לנקר את עיניו של המנגן, לבל יראה לנצח עוד תואר דמות אדם, וכל זמן שעלה ברצונו לשמוע ניגון הישר בעיניו, אמר להמנגן הנה איש חדש בא מקרוב, שלא שמע מעולם נגינה שלך, ואזי נולד אצלו תענוג מחדש, כיון שאין לו עינים לראות תואר אדם, וסובר באמת אשר חדשים מקרוב באו" (ספר אור המאיר – ביאור למגילת קהלת )

מדוע ניקור העיניים מאפשר לו להתחדש בכל ניגון שהוא מנגן? 

העיניים מביטות על המציאות ומאמינות לאשליה שהכול עומד ולא משתנה. ההרים, הבתים והאנשים נראים ממשיים כל כך, שלא הגיוני שהם יכולים להיות אחרים. סגירת העיניים מאפשרת כניסה פנימה למקום בו הכול יכול להתחדש ולהשתנות בכל רגע. כמו במציאות של חלום שבו הכול אפשרי. 

האנשים החדשים שבאים לשמוע מחדש את הניגון ומאפשרים התחדשות למנגן- יוצרים מפגש חדש, מעין "הזרה" למציאות הקיימת. היכולת לדמיין מפגש חדש מאפשרת התחדשות לניגון. האם אנחנו יכולים ליצור התחדשות בתוך המציאות האפורה שלנו? בתוך השגרה השחוקה?

הקליפ של "אנסמבל פעימה" למילותיה הקסומות הישנות והטובות של לאה גולדברג של השיר האחרון מ"שירי סוף הדרך"- "לבל יהיה יומי עלי הרגל" פתח בי התחדשות נשית עמוקה-

חבורה נשית יוצאת מבין בדי הכביסה, סמל לשחיקה הביתית הכי נפוצה, על מילות תפילה "לבל יהיה יומי עלי הרגל". ואיך זה קורה? בבית הן מבקשות להתחדש בלבושן, כל אחת משאילה לחברתה תכשיטים (כמו במשנה בסוף מסכת תענית על טו' באב ויום הכיפורים), והן יוצאות אל הכרמים לשיר ולחולל, מבקשות להתחדש ולהיטען באנרגיות בתוך יום החולין. ובינתיים מתארגנת האישה הצבעונית הפראית ומצטרפת אליהן, ואני חשתי שהיא האישה הפראית שנמצאת בכל אחת מאיתנו, וההתחדשות שלהן מאפשרת לה לצאת לחפשי ולהביא את העצמה הנשית המשוחררת של אל בנות החבורה. והנה ההתחדשות מתאפשרת, ההרגל מתחיה בניגון ומחול, האפרוריות מתמלאת בצבע.

אז מה בין חנוכה להתחדשות?

אומר רבי נתן מנמירוב- 

"והעיקר להתחיל כל פעם מחדש בעבודת השם, שזה עקר שם חנכה, שהוא מלשון חינוך והתחלה, כאילו היום הוא מתחיל להתחנך בעבודת ד'. וזה בחינת "נר חנכה מוסיף והולך' שצריכין להתחיל בכל פעם מחדש, שעל ידי זה מוסיפין והולכין תמיד בעבודת ד' בתוספת מרובה, מאחר שמתחזק בכל יום בהתחזקות חדש ובהתחלה חדשה ובהתעוררות חדש" 

(ר' נתן, ליקוטי הלכות, הלכות בשר בחלב, הלכה ד', אות טו')

כל המהות של חג החנוכה זה לחנוך מחדש את המזבח, זה ההתחדשות של בית המקדש אחרי שנטמא על יד היוונים. ויש מסוגלות בזמן הזה להתחיל מחדש, לחדש את המקדש הפנימי שלנו. בתוך האפרוריות של ימי החורף השגרתיים להדליק אור שמחדש את ביתנו, ומוסיף והולך בכל יום בהארה חדשה בעבודת ה'.