(פורסם ב"מקור ראשון" כ״ט בשבט ה׳תש״פ (24/02/2020 11:32)
בשבת שעברה כתבה העיתונאית בתאל קולמן מילים בהשראת דברים שכתבה בעבר ורד נעם, נגד המחיצה המפרידה בין גברים לנשים בבית הכנסת. הויכוח כבר עתיק ונשפך עליו לא מעט דיו, אך שורה אחת שכתבה הקפיצה אותי והבהירה לי שלא, לא מספיק הושמעו הקולות:
"הצצתי שוב על הנעשה בבית הכנסת ותהיתי איך זה נראה לגברברי היישוב סבבה לגמרי לנהל את התפילה על טהרתם. השאלה שלי לא הייתה על הסכמת הנשים, אלא על הגברים שככה יאה וטוב להם בעולמם."
אז אני רוצה להשמיע את הקול הנשי הפחות מדובר היום, קול נשי ששמח ומתענג על המחיצה, וכמה שיותר אטומה לראיה יותר טוב. קול נשי שחש חשוף ולא נוח כשאין מחיצה או כשאין מחיצה נוכחת ומשמעותית. קול שמבקש מהגברים שמעבר למחיצה בקשה אחרת לגמרי.
גדלתי בירוחם. וכשהייתי בכיתה ז' הוקמה הישיבה בירוחם. זוכרת את עצמי הולכת להתפלל שם בפעם הראשונה. מחיצה אטומה שאי אפשר לראות כלום, בהתחלה בבניין הזמני הקטן ואחר כך בקומה למעלה בבניין הקבע. זוכרת את עצמי יושבת מעבר למחיצה וחשה מוגנת ועטופה, מתלווה בשקט לקולות החזנים והבחורים, קולות זכים ומרוממים של תפילה. שם חשתי לראשונה חוויה פותחת את הלב בתפילה. מהר הלכתי להתפלל שם קבוע. בפינה המוגנת והעטופה שלי, עם ניגונים מרוממים ואש בוערת של עבודת ה' שבוקעת מהצד השני של המחיצה.
ה"תיקון הגדול" שנעשה במקדש בהפרדה בין גברים לנשים, אפשר לי תיקון פנימי של סביבה נטולת מתח מיני שם אני יכולה להביא את תשוקות הנשמה והגוף לבוראי בשחרור של הקול והגוף עד לקצה, במקום מוגן ובטוח, מקום שמאפשר לתפילה זכה וטהורה לפרוץ ללא חשש. המחיצה האטומה בה אני לא רואה את הגברים, רק את חברותי, מאפשרת לי לראות את הקולות ולחקוק אותם פנימה בליבי.
מה אבקש ממכם הגברים? לא רוצה לקחת חלק בהובלת התפילה, לא להיספר למניין, נוח לי מאחורי מחיצה אטומה. בבקשה מכם, אני זקוקה שתבעירו את אש התפילה, ואפשרו לתפילתי לרכב על גבי תפילתכם. קולות החזנים של ילדותי הולכים איתי עד היום. התפילה של הרב יאיר יעקבי בימים נוראים, הניגונים שלו שתולים בי עמוק כזיכרון של אש תמיד יוקדת שלא תכבה. עד היום כשאני מבקרת בבתי כנסת לקול חזן שקורע לב השמים ליבי נפתח ומתרחב ואני חשה אסירת תודה לחזן שמבעיר את האש הפנימית שלי אתו.
תפילת נשים. השתתפתי בעשרות כאלו בחיי, הובלתי והתחזנתי. קסם מיוחד יש לתפילה נשית בחבור אישה אל אחותה לשאת תפילה משותפת, קסם שגברים לעולם לא יבינו. שם אני חשה מקום נכון בהובלה ולקיחת חלק. וכאשר רואים נשים מתפללות יחד רואים שלא לחינם פטרו נשים ממנין. נשים מתחברות כל כך בקלות אחת אל השנייה שהדבק כבר קיים. אם זאת יש אתגרים לא מעטים בתפילות נשים, מלבד הדיון ההלכתי על אמירת דבר שבקדושה, יש מבוכה גדולה בתפילות ציבור של נשים בהיעדר מסורת מובהקת של תפילת ציבור נשית. נשים רבות החוויה היחידה שלהן של תפילת ציבור נשית הייתה בבית הספר ולרוב לצערנו החוויה לא הייתה חיובית. במקומות בהן הצליחו ליצור תפילות נשים משמעותיות משותפות עברו תהליך לחפש את הדרך המדויקת לחבורת הנשים, וגילו שלא נכון לחקות את המודל של בית הכנסת אחד לאחד עבור נשים (למשל- נשים חשות יותר בנוח בישיבה במעגל, וגם, שמתי לב, להוביל שתי נשים ביחד או הובלה של קבוצה את התפילה ולא חזנית אחת).
אם החיים שלנו הם מעורבים, למה זה צריך להיות שונה בבית הכנסת?
ראשית, החיים המעורבים יוצרים מורכבות של צניעות, עם הרווח הגדול שמאפשרים החיים המעורבים יש להם גם מחיר שזה עיוורון שלא לראות אותו. ושנית, מה שכואב לי בשאלה הזאת היא ראיית התפילה כאירוע שלא שונה משאר האירועים בחיים שלנו. תפילה זה מפגש אינטימי שלנו עם ה', וכמו כל מפגש אינטימי גם היא זקוקה למרחב בטוח לבטא בשחרור רב את הרגשות והתחושות. שחרור זה לא יכול להתאפשר בצורה זכה וטהורה כשיש מתח מיני באוויר. אז מי ששואל שאלה כזאת יכול לצאת משתי אפשרויות של נקודות הנחה- או שאינו רואה את התפילה כמפגש אינטימי, או שלא רואה בעיה בשחרור אינטימי בחברה מעורבת- ועל שתי נקודות הנחה אלו אני חולקת ורוצה להשמיע את קולי, אני מבקשת תפילה משוחררת עם כל הגוף והנשמה, ואני מבקשת לעשות זאת בקדושה ובטהרה מאחורי מחיצה אטומה. את ההובלה ולקיחת חלק אני מוצאת נכון בתפילות נשים ובחבורות תפילה לנשים אותן אני מנחה. בבית הכנסת, מאחורי המחיצה האטומה, אני מאפשרת לעצמי להיות מובלת ומתענגת על רגעי הובלות של אש בוערת הבוקעת מאחורי המחיצה.