"הסתכלת היום לשמים"?
לשמוט את הארץ ולחבר אותה מחדש לשמים:
על ההזדמנות הרוחנית שמזמנת לנו שנת השמיטה
"אָמַר לוֹ רַבֵּנו ז"ל: הֲהִסְתַּכַּלְתָּ הַיּוֹם אֶל הַשָּׁמַיִם?
וַיֹּאמֶר לא,
קָרָא אוֹתוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ: הַבֵּט בַּחַלּוֹן וְתֹאמַר לִי מָה אַתָּה רוֹאֶה?
וַיֹּאמֶר: אֲנִי רוֹאֶה עֲגָלוֹת וְסוּסִים וַאֲנָשִׁים רָצִים הֵנָּה וָהֵנָּה
עָנָה רַבֵּנוּ זַ"ל וְאָמַר לוֹ: אַחַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה יִהְיֶה יָרִיד אַחֵר לְגַמְרֵי,
זֶה הַכֹּל שֶׁאַתָּה רוֹאֶה לא יִהְיֶה עוֹד, רַק סוּסִים אֲחֵרִים וַעֲגָלוֹת וּסְחוֹרוֹת וַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, וְגַם אֲנִי לא אֶהְיֶה וְגַם אַתָּה לא תִּהְיֶה
כְּהַיּוֹם אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ: מָה אַתָּה כָּל כָּךְ בָּהוּל וּמֻטְרָד שֶׁאֵין לְךָ אֲפִלּוּ זְמַן לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם?"
(ספר כוכבי אור – אנשי מוהר"ן אות ה)
מרדף החיים. להספיק, לעשות, לפרנס, להתחתן, ללדת ילדים, לבנת קריירה… לשם מה כל זה? מה התכלית של הריצה?
היכולת להסתכל אל השמים מאפשרת לנו לצאת מצרות החיים שעל פני האדמה, לקבל פרספקטיבה אחרת על עצמנו, לקחת נשימה בתוך המרדף, ולשאול את עצמנו- מה התכלית? לשם מה אני רצה?
"כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה" (ויקרא כה')
אז מה הדבר הראשון שה' רוצה כשנגיע לארץ ישראל? סוף סוף יש לנו אדמה שלנו, מקום בו אנחנו יכולים לזרוע, לחרוש, לנטוע ולבנות את בית חלומותינו, וה' מצווה עלינו לשמוט את אדמתנו בשנה השביעית. שבת לה'. רגע לפני הריצה והעמל, ה' מבקש מאתנו לשהות עם האדמה, להיות נוכחים בה כביום השביעי בשבוע, כאילו כל מלאכתך עשויה.
כותב הרב קוק:
"העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האמללה, שתאר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה, והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו, וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תקח לה תואר עליון יותר. מעין עליה זו הוא אור המתגלה בשמטה, בשבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ד' עליה, וההתחרות האנושית חדלה, והלב מתעדן עד כדי הכרת אחות כל החיים כולם, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל." (אורות הקודש ב', עמ' תקס'ג)
כל העמל שאנו נדרשים בחיינו לרדוף אחר מלאכתנו, הוא תוצאה של חטא אדם הראשון, "בזעת אפך תאכל לחם". אלמלא החטא היינו עכשיו בגן עדן ונהנים מפירות האדמה ללא עמל וזיעה. ומה מתרחש בשנה השביעית לפי הרב קוק? ארץ ישראל מאירה את אור גן עדן. אנו מצווים להתייחס אל האדמה כאילו כל מלאכתה עשויה ודי לנו ממה שה' מברך את האדמה. וזה מוציא אותנו מהמרדף והתחרות ומעדן את ליבנו. האור הרוחני שמאיר בשנת השמיטה מאפשר לנו לנשום את האדמה, לשחרר אותה ולהביט אל השמים. להיזכר מה התכלית של כל העמל ולשם מה כל הריצה.
וגם היום כשלרובנו הקיום המעשי של השמיטה רחוק (למי שאינו חקלאי), יש תדר רוחני שנפתח בשנת השמיטה, תדר של הרפיה, וכמו שכותבת המשוררת והאמנית רבקה מרים:
"אני, את כל כוח היצירה שלי קבלתי מתוך השמיטה. דרכה למדתי להיות קשובה, פקוחה, מתוכה אני פועלת וכותבת. ספרים הרבה עשיתי, שלא כעצתו של קהלת, ואת כולם דרכה הפקתי. השמיטה היא שלימדה אותי את האחיזה. כשנשאלת השאלה מה עניין שמיטה אצל הר סיני, אצלי הקושיה אינה קיימת. הרי רק בכוח השמיטה מתאפשרת קבלת התורה. רק בשמיטה נמצא הוויתור הפותח את הדברים עד תומם, עד תומתם, עד למקום התום והתמימות וההתגלות.
רק מתוך השמיטה מתקבלת התורה, רק מתוכה נובעים האמונה והאמנות. ולא מדובר כאן, בהכרח, על שמיטה מתמידה וגורפת, כאותה שתיארתי אצל 'האנשים השומטים'. לפעמים מספיקה לכך גם שמיטונת, קצרה, זמנית, ואפילו רגעית, חולפת, המתקיימת בין 'האוחזים'. אבל רק מתוך שמיטה, גדולה או קטנה יותר, ביכולתנו להיפקח אל מה שמעבר לנו."
(רבקה מרים, בין שמיטה להר סיני)
בצאתי מביתי הבוקר, התבוננתי על הגינה שבחצר ביתנו. וכשלא כשנים הקודמות בהן אני חושבת: מה אפשר עוד לשתול, לנטוע, ולפתח. הבטתי עליה מתוך שנת השבת, כולה מושלמת כמו שהיא, להרפות ולהודות לבורא עולם על הירוק הזה, לראות את קו אופק הגינה נושק לשמים והיא מתברכת מהם, כלשונו של הרב קוק "ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ה' עליה"