ב"יום הרת עולם", בבואנו לשמוע קול שופר, אנו נזכרים בזעקות המהולות בשמחת לידה, בזעקה על עוונותינו המהולה בשמחת המלכת ד', בחיבור שבין הרוחני לגשמי שלמענו הגענו לזה העולם.
ראש השנה, יום המלכת ד' יתברך, יום בריאת העולם. יום בו אנו ממליכים אותו יתברך מחדש, ויום בו נברא העולם מחדש. בעל ה"סוד ישרים" משווה בין התהליך המתרחש בראש השנה לתהליך של לידה. ובין תקיעות השופר לצעקת היולדת.
ומה המשותף בין המלכת ד' יתברך, בריאת העולם ולידה? המפגש בין הרוחני לגשמי. וכלשון ה"סוד ישרים": "כשהאור מתחיל לכנוס בלבושי העולם הזה".
בלידה, הרגע בו הנשמה יורדת בשלמותה לתוך הגוף הגשמי. בבריאת העולם, הרגע בו ד' יתברך מגלה את העולם הגשמי, והמלכת ד', הרגע בו מלכותו יתברך מתגלה בתוך העולם הגשמי. הרגע בו נשמת הבריאה מאירה בתוך גוף הבריאה. רגעים אלו, לפי ה"סוד ישרים" מלווים בצעקה, בכאב. היולדת זועקת את צעקתה ברגע ישיבתה על המשבר, ובראש השנה אנו תוקעים בשופר מתוך אנקת כאב.
"יום תרועה" שבירה ורעות, שמחה וכאב
שופר עניינו גם תרועה שמחה שמרעים בהמלכת מלך, וגם אנקת כאב. וזה מתפרש משתי משמעויות שונות של המילה "תרועה". משמעות אחת נלמדת מהפסוק בתהילים ב'- "תרועם בשבט ברזל", תרועה מלשון שבירה, ומשמע מכך שתקיעות השופר מבטאות את שברון לבנו לפני אבינו שבשמים. משמעות שניה נלמדת מהפסוק בבמדבר כג'- "ד' אלקיו עימו ותרועת מלך בו", פירש רש"י שם תרועה מלשון רעות, ומשמע מכך שתקיעות השופר מבטאות את תרועת השמחה בהמלכת ד' יתברך על העולם, בתחושת רעות ושמחה.
ירידה צורך עליה
השמחה המלווה בכאב משותפת לראש השנה וללידה, והם מבטאים את תחושת השניות בפרידה של הרוחניות ממקומה העליות ושכינתה בתוך עולם גשמי.
לידה, הבאת נשמה לעולם משמעה נשמה שיורדת מכסא הכבוד לתוך גוף גשמי וחומרי. כמו שמופיע בניגון עממי של חסידות חב"ד- "הנשמה יורדת לתוך הגוף, וי צועקת וי וי, ירידה זו צורך עליה, עד שכל זה הוא כדאי" . הניגון מתאר את ירידת הנשמה לגוף, ירידה המסבה לה סבל ומצוקה; היא צועקת ומבקשת לשוב למקורה הראשון האלוהי, ואינה חפצה כלל להיות שקועה בחומר. אולם למצוקה זו מענה בצידוק מפתיע: "ירידה זו צורך עליה". הנשמה יורדת אל הגוף משום שדווקא בו, בעולם המעשה הארצי, יש משמעות לחיים השואפים להידבק ברוחני ולהתמזג עימו.
ואפשר, לפי מה שנאמר, שהכאב הוא צעקת הנשמה שמסרבת לרדת לעולם. כאב הנשמה על אבדן הבלעדיות הרוחנית שממנה נחצבה. ומה משיבים לה? ירידה זו צורך עליה, עד שכל זה הוא כדאי. יש לך תיקונים לעשות כאן. לא נשלחת לכאן לשווא. הגעת לכאן להעלות ניצוצות מהחומר, מהגוף. על אף שהיא הייתה חפצה להישאר בעליונים. להישאר בגן עדן.
וזה כלשון ה"סוד ישרים" ש" הנפש אינה בנייחא ויש לה צעקה גדולה מאוד".
וכן הוא מבאר את הכתוב " נוח לו לאדם שלא נברא משנברא", דווקא "נוח" ולא "טוב". כי הנשמה מצידה איננה מעוניינת להיכנס למציאות הגשמית המסתירה את נוכחות האלוקות. אך רצונו יתברך הוא שאנו נבצע את שליחותנו בזה העולם ונגלה כבוד מלכותו יתברך במציאות הגשמית, כלשון ה"סוד ישרים"- "משמע מזה שבאמת טוב לו יותר לאדם שנברא כי כיון שרצונו יתברך הוא שתהיה הנפש בגוף האדם בודאי הוא טובה גדולה להנפש כי בטח יודע השי"ת שהנפש יגמור בכי טוב את רצון המשלחה לעוה"ז רק כל הפחד הוא מצד האדם שמתירא מאוד לכנוס במקום ספק"
צעקת השופר מרפאה את הכאב
ברגע כזה, מה תפקיד השופר? מה תפקיד הקול שמשוטט והולך מסוף העולם עד סוף העולם?
הביטוי "מסוף העולם עד סוף העולם" (המופיע גם בהקשר של "אור שראה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם עד סוף העולם") משמעו מצב בו החיצוניות והפנימיות מחוברות ואין חציצה ביניהן. בהקשר שלנו, המציאות החומרית היא החיצוניות, והמציאות הרוחנית היא הפנימיות. הנשמה היא הפנימיות, והגוף הוא החיצוניות. הקול היוצא חוצה את ההבדל הנראה לעיננו בין הפנימיות לחיצוניות, ומנחם אותנו שנמלא את יעודנו בזה העולם לגלות את האור בתוך הכלי, את הפנימיות בתוך החיצוניות, כדברי בעל ה"סוד ישרים": "כי קול שופר אתער שופר אחרא ומנהיר שלא ידח ממנו נידח ח"ו ולא יאבד ח"ו שום לבוש מישראל וממילא שטוב לו באמת לאדם שנברא."
צעקת השופר מבטאת את הכאב והשמחה כאחד. הכאב הזמני בו הנשמה אינה רוצה לפגוש בחומר, והשמחה הנצחית על כך שהיא משלימה את יעודה בעולם הזה.
ב"יום הרת עולם", בבואנו לשמוע קול שופר, אנו נזכרים בזעקות המהולות בשמחת לידה, בזעקה על עוונותינו המהולה בשמחת המלכת ד', בחיבור שבין הרוחני לגשמי שלמענו הגענו לזה העולם.
"אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יהלכון"