עד דלא ידע אל פה סח: המסע מפורים אל פסח

עיון בתורה עד׳ תניינא בליקוטי מוהר״ן

יש מסע קטן שמתרחש בכל שנה בין אדר לניסן.

הוא מתחיל ברעש של פורים – ביין, במסכות, ב”עד דלא ידע”.

ולאט־לאט הוא מתבהר לקראת ליל הסדר – לסיפור מסודר, לדיבור ברור, לחירות שנאמרת בפה.

בין שני הקצוות האלה מסתתר סוד: איך השחרור הפרוע של פורים נעשה הכנה לחירות העמוקה של פסח.

פורים ופסח הם שני חגים שמרגישים כאילו נולדו בעולמות שונים.

ובכל זאת – בלוח השנה היהודי הם עומדים זה אחרי זה, כאילו מישהו רצה שנעבור מסע: מן השחרור הפרוע של פורים אל החירות המסודרת של פסח.

אבל מה הקשר הפנימי ביניהם? ומה בעצם מתרחש בשבועות שביניהם?

מן הפור אל הפרה

רבי נחמן מברסלב פותח לנו שער עדין וסמוי בין שני מועדים שנראים רחוקים זה מזה — פורים ופסח — ומגלה כי לא רק סמיכות זמנים יש כאן, אלא תנועה פנימית של הנפש מן הגורל אל החירות. כך הוא מלמד:

“אַחַר פּוּרִים קוֹרִין פָּרָשַׁת פָּרָה, שֶׁהִיא הֲכָנָה לְפֶסַח. כִּי פָּרָשַׁת פָּרָה קוֹרִין, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִזְהָרִין לִטָּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִין לַעֲשֹוֹת הַפֶּסַח. וּבִתְחִלָּה הוּא בְּחִינַת פּוּר, כִּי פּוּרִים עַל שֵׁם הַפֻּר…, וְאַחַר כָּךְ נַעֲשֶֹה פָּרָ”ה.”

(ליקוטי מוהר”ן תניינא, תורה עד)

ה”פּוּר” — אותה הטלת גורל עיוורת — מייצג מציאות חתומה, קפואה, עולם שבו הכול מוכרע מראש ואין פתח להתחדשות. זהו עולם שיש בו ניחוח של מוות: קיבעון, חוסר תנועה, היעדר תקווה. אך מתוך עומק ההסתר, מתוך אותה נקודה של “פור”, מתהפך הכול — והגורל עצמו נהפך ל”פָּרָה”.

וכאן נכנסת פרשת פרה אדומה — סוד הטהרה מן המוות.

כך כותב בעל יהודה אריה ליב אלתר:

״בפרשת פרה שמטהר מטומאת מת והוא הסתלקות חיות הפנימיות והעצה להיות בטל כעפר ואפר אל חיות השי”ת. ועל ידי זה מתחדש החיות. ולכך פ’ החודש אח”כ.״

(שפת אמת, שמות, פרשת פרה, תרל”א)

טומאת מת איננה רק מוות פיזי — אלא הסתלקות החיות הפנימית, איבוד הקשר למקור החיים. זהו רגע שבו האדם נאחז במה שכבר היה, במה שכבר התקבע, ואינו מאמין עוד ביכולת להשתנות. התיקון, מלמד השפת אמת, איננו מאבק ישיר — אלא התבטלות. להיות “כעפר ואפר”, לשחרר את האחיזה הנוקשה, ומתוך כך להיפתח מחדש אל חיותו של הקב”ה.

כאן מתגלה עומק הקשר: פורים איננו רק חג של הצלה היסטורית, אלא מהפכה תודעתית. הוא מוציא את האדם מן ה”פור” — מן התודעה הדטרמיניסטית — אל מרחב של אמונה, של נס, של אפשרות. היין של פורים, והשיא של “עד דלא ידע”, אינם בריחה מן הדעת — אלא פריצת גבולותיה. הם מאפשרים מגע עם רובד עמוק יותר, שבו החיים אינם מוכרעים על ידי חוקיות קרה, אלא נובעים מהשגחה חיה ונושמת.

רבי צדוק הכהן מלובלין מבטא זאת בלשונו החדה:

“ואדר הוא הכנה לניסן על ידי הארת פורים שהוא בלא ידע זוכין לקדושת הפסח שהוא אור בהיר בלא שום הלבשה ובגילוי הדעת, כי יציאת מצרים היתה הכנה לגאולתו וגלות מצרים הוא הכניסה לשערי טומאה שלהם כנודע וכמו שאמרו ז”ל (ויקרא רבה כ”ג, ב’) על פסוק (דברים ד’, ל”ד) גוי מקרב גוי הללו עובדי עבודה זרה וכו’, רק מכל מקום הם לא עשו אלא לפנים (מגילה י”ב א) ורק מצד הלבוש היו עובדי עבודה זרה ולא בפנימיות, וקדושה זו דלא ידע הוא הכנה לקדושת הפסח, וזה טעם מה שאמרו (מכילתא בשלח ו’) לא נגאלו אלא בזכות האמונה כי במה דלא ידע ואינו מצד השכל הוא רק מכח האמונה שלימה בה’ יתברך ושאין מקרה בעולם רק הכל מהשגחתו, על ידי זה נמחה זכר עמלק באדר ומתקדש בלא ידע דאמונה הוא בלא ידיעה וזוכה לידיעה בניסן:”

(ליקוטי מאמרים, עמ’ ל)

רבי צדוק מגלה כאן פרדוקס עמוק: הדרך אל “ידיעה” של פסח — אל בהירות הגאולה — עוברת דווקא דרך “לא ידע” של פורים. דווקא ההסכמה להרפות מן השליטה השכלית, מן ההבנה הסגורה, פותחת פתח לאמונה שלמה — אמונה שאין מקרה בעולם, שהכול מושגח, שהמציאות חיה וגמישה.

מתוך כך, מתבררת שרשרת פנימית:

פורים — שבירת הגורל.

פרה — טהרה מן הקיבעון והמוות.

פסח — לידה מחדש אל חירות.

ה”פור” נהפך ל”פרה”, וה”פרה” פותחת את הדרך אל “החודש הזה לכם” — אל התחדשות הזמן והאדם.

וכך, לא במקרה בא פורים לפני פסח. הוא מכשיר את הלב להאמין שהשינוי אפשרי, שהמציאות איננה נעולה, שהחיים יכולים להתחדש. רק מי שטעם את ה”עד דלא ידע”, את האמונה שמעל הדעת — יכול לזכות לאחר מכן לאור הבהיר של החירות, שבו הדעת עצמה מתקדשת ונעשית כלי לגאולה.

זהו המעבר מן המוות אל החיים, מן הקיבעון אל התנועה, מן הגורל אל החירות.

הריח של החירות

רבי נחמן מברסלב ממשיך ומוליך אותנו עוד צעד במסע הפנימי מן פורים אל פסח, ומגלה כי לא רק זמנים סמוכים הם — אלא שפה אחת, נשימה אחת, סוד אחד של גילוי. וכך הוא אומר:

“וְזֶהוּ בְּחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים ה): “שִֹפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר”. שִֹפְתוֹתָיו זֶה בְּחִינַת פֶּסַח פֶּה סָח (כַּמּוּבָא). שׁוֹשַׁנָּה הִיא אֶסְתֵּר, … נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר זֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי מָר דְּרוֹר … לְשׁוֹן חֵרוּת, בְּחִינַת חֵרוּת שֶׁל פֶּסַח. וְעַל כֵּן צֵרוּף שֶׁל פּוּרִים מְרֻמָּז בְּפֶסַח, בַּפָּסוּק (שְׁמוֹת כ”ג): “שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם”. מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם רָאשֵׁי תֵבוֹת פּוּרִים, כִּי פּוּרִים הוּא דֶּרֶךְ לְפֶסַח, שֶׁיִּהְיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִזְהָרִין מֵחָמֵץ”

כאן מתגלה עומק חדש: הדיבור של פסח — “פה סח” — הוא מתבשל, נרקם, ומבשיל כבר בפורים. השפתיים שמספרות ביציאת מצרים, כבר למדו לנשום את סוד החירות בתוך ההסתר.

השושנה — היא אסתר. היא כנסת ישראל עצמה, המלכות הנסתרת, היושבת בין החוחים, בין קוצים של מציאות סבוכה וכואבת — ושם דווקא נובט היופי.

כך מתאר זאת ספר הזוהר (זהר ויחי רכא. תרגום)

“בֹּא רְאֵה, בַּתְּחִלָּה יְרֻקָּה כַּחֲבַצֶּלֶת, שֶׁהֶעָלִים שֶׁלָּהּ יְרֻקִּים, אַחַר כָּךְ שׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה בִּגְוָנִים לְבָנִים. שׁוֹשַׁנָּה בְּשִׁשָּׁה עָלִים. שׁוֹשַׁנַּת – שֶׁמִּשְׁתַּנֵּית מִגָּוֶן לְגָוֶן וּמְשַׁנָּה אֶת גְּוָנֶיהָ.

שׁוֹשַׁנַּת – בַּתְּחִלָּה חֲבַצֶּלֶת. בִּזְמַן שֶׁרוֹצָה לְהִזְדַּוֵּג בַּמֶּלֶךְ נִקְרֵאת חֲבַצֶּלֶת, אַחַר שֶׁנִּדְבְּקָה עִם הַמֶּלֶךְ בְּאוֹתָן נְשִׁיקוֹת הִיא נִקְרֵאת שׁוֹשַׁנַּת, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (שיר ה) שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים. שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים – שֶׁהִיא מְשַׁנָּה אֶת גְּוָנֶיהָ לִפְעָמִים לְטוֹב וְלִפְעָמִים לְרַע, לִפְעָמִים לְרַחֲמִים וְלִפְעָמִים לְדִין”

ובתוך דברי הזוהר הללו, מתבארת תנועת הנפש: מן הירוק אל האדום והלבן, מן הטבע אל ההתגלות, מן ההסתר אל הדיבור.

גם השל״ה הקדוש ממשיך קו זה ומעמיקו:

”‘שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים’, עַל שֵׁם שֶׁהַכַּלָּה (סלולה) [הַכְּלוּלָה] בְּכָל יֹפִי נִקְרֵאת בְּשֵׁם זֶה, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרָה עַל עַצְמָהּ (שיר השירים ב, א) ‘אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים’. וַ’חֲבַצֶּלֶת’ הוּא הַנִּקְרָא חבאק וְהוּא יָרֹק, עַל שֵׁם אֶסְתֵּר יְרַקְרֹקֶת הָיְתָה (מגילה יג א). ‘הַשָּׁרוֹן’ שֶׁהִיא מְזַמֶּרֶת וְשָׁרָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. דָּבָר אַחֵר ‘אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן’, שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְקַבֵּל מַיִם חַיִּים מֵהַלְּבָנוֹן, כָּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב ‘וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לַאֲגַם’. ‘שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים’, וְיֵשׁ בָּהּ שִׁשָּׁה עָלִין כְּנֶגֶד הַכַּלָּה שֶׁהִיא כְּלוּלָה מִשִּׁשָׁה קְצָווֹת. ‘הָעֲמָקִים’ [שֶׁהִיא] מֵהָעֹמֶק הָעֶלְיוֹן וְשָׁם הָיְתָה. וְנִקְרֵאת ‘שׁוֹשַׁנָּה’, מַה שּׁוֹשַׁנָּה זוֹ מְשֻׁנָּה בִּגְוָנֶיהָ לָבָן וְאָדֹם, וּמִתְהַפֶּכֶת מִגָּוֶן זֶה לְגָוֶן זֶה, אַף הִיא מְשֻׁנָּה בְּמִדּוֹתֶיהָ פַּעַם דִּין פַּעַם רַחֲמִים:”

 (ספר השל"ה הקדוש – שער האותיות – אות הקו"ף – קדושה )

אסתר מתחילה כ”חבצלת” — ירוקה. צבע הטבע, צבע של מציאות נתונה, של גורל שנראה בלתי ניתן לשינוי. היא נלקחת אל בית המלך, נסחפת בתוך מציאות שאינה בוחרת בה, שותקת, מסתירה, נבלעת בתוך חוקי עולם קשוחים.

אך אז נכנס מרדכי — קול שמעורר, שמריח, שמזכיר שיש מעבר. שהוא “מור דרור” — ריח של חירות.

ברגע אחד של הכרעה, אסתר משתנה. היא מפסיקה להיות רק חלק מן הטבע — והופכת להיות יוצרת מציאות. היא לובשת מלכות, לא רק בבגד — אלא בנפש. ומתוך החוחים צומחת שושנה: אדום ולבן, דין ורחמים, כאב ותקווה — והכול מתהפך.

הדיבור נולד.

השפתיים נפתחות.

ההסתר מתחיל לספר את עצמו.

וזהו סוד עמוק: החירות של פסח איננה מתחילה ביציאה ממצרים — אלא ביכולת לדבר. ביכולת לספר. ביכולת לגלות שבתוך ההסתר יש נוכחות.

הריח של מרדכי — “מור דרור” — הוא היכולת להריח את מה שאי אפשר עדיין לראות. לחוש את האלוקי עוד לפני שהוא מתגלה. זהו חוש דק, פנימי, כמעט בלתי נתפס — אך הוא זה שמוליד את החירות.

כי חירות אמיתית מתחילה כאשר האדם מפסיק להאמין רק למה שהוא רואה — ומתחיל להאמין במה שהוא מריח, במה שהוא חש, במה שמעבר.

ומשם — הדרך אל פסח נפתחת.

אל “פה סח” — אל דיבור חופשי.

אל סיפור יציאת מצרים.

אל העלייה לרגל — לא בידיים ריקות, אלא בלב מלא אמונה:

“ולא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם” — לא ריקות מדיבור, לא ריקות מנוכחות, לא ריקות מחיים.

כך מתברר שפורים איננו רק הקדמה לפסח — אלא הלידה הסמויה שלו.

ועכשיו – ההתחלה 

סופה של התורה שגילה רבי נחמן מברסלב נותר פתוח — לא כסיום, אלא כשער. לא כחתימה, אלא כהזמנה. מילה שנעצרה באמצע נשימה, ומשאירה את הלב להמשיך אותה.

כך הוא אומר — ואז שותק:

“כִּי בַּתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, וְעַל כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וְעַכְשָׁו, (וְלֹא סִיֵּם):‏”

ה”ועכשיו” הזה — תלוי באוויר. רועד. מזמין. דורש מהשומע להפוך לשותף, להמשיך את התורה מתוך חייו שלו.

יש ששמעו בתוך השתיקה הזו הכרזה עמוקה: עכשיו — ההתחלות מפורים. כך פירש רבי נתן מברסלב, שמסע האמונה מתחיל דווקא מן ההסתר, מן היכולת לגלות את נוכחותו של הקב”ה בתוך מציאות שאין בה ניסים גלויים, בתוך עולם של “מקרה” לכאורה — ושם לזהות את היד הנעלמה.

ויש ששמעו דבר נועז עוד יותר, כמעט מסוכן בעוצמתו:

“שָׁמַעְתִּי מֵאַדְמוּ”ר רַבִּי נָתָן זְצוּקַ”ל מֵעִנְיַן פּוּרִים שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ”ל מִתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַתְחָלוֹת מִפֶּסַח וְעַכְשָׁיו וְכוּ’ וְלֹא סִיֵּם, וְשָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ זַ”ל שֶׁאָמַר וְעַכְשָׁיו יֵשׁ רַבֵּנוּ זַ”ל שֶׁכָּל הַהַתְחָלוֹת מֵאִתּוֹ. (שיח שרפי קודש – חלק א קסב‏)”

כאן כבר לא מדובר רק במעבר מפסח לפורים — אלא בהתגלות של ציר חדש בעולם. “ועכשיו” — יש צדיק, יש נשמה, יש נקודת אור שממנה מתחילות ההתחלות כולן. לא רק זמן משתנה — אלא מקור.

ואולי רמז כאן רבי נחמן לדבר עמוק עוד יותר: ששורש נשמתו נטוע באותה נקודה של פורים — ביכולת לגלות את הסוד בתוך ההסתרה, לזהות את האלוקי בתוך החולין, להאיר את החשכה מבפנים. ומשם — ורק משם — יכולה להיוולד החירות של פסח. לא חירות שמגיעה מבחוץ, אלא כזו שנובעת מהפיכת החושך עצמו לאור.

והרגע שבו הדברים נאמרו — נחרת בלב התלמידים כרגע של גילוי שאין לו מילים.

כך מסופר:

“וּמְרֻמָּז בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה צֵרוּף פּוּרִים בְּהַפָּסוּק שֶׁמְּדַבֵּר מֵעִנְיַן פֶּסַח. וּתְנוּעַת הַנִּגּוּן בִּרְמִיזוֹת הָעֵינַיִם וְהַיָּדַיִם הַקְּדוֹשִׁים וְהַנּוֹרָאִים שֶׁהָיָה מַרְאֶה לָנוּ תַּלְמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ מוֹרִי וְרַבִּי מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן זֵכֶר צַדִּיק וְקָדוֹשׁ לִבְרָכָה גַּם כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר אֲפִלּוּ פָּנִים אֶל פָּנִים מִכָּל שֶׁכֵּן בִּכְתָב. וּבִפְרָט מַה שֶּׁהִתְחִיל אַחַר כָּךְ בְּקוֹל רָם וְחָזָק, בִּתְחִלָּה הָיָה כָּל הַתְחָלוֹת מִפֶּסַח וְעַל כָל כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, “אוּן הַיינְט” וּמָשַׁךְ בְּקוֹל נְעִימָה “אוּן הַיינְט” כַּמָּה רְגָעִים וְנִשְׁאַר בִּשְׁתִיקָה. מַה נֹּאמַר וּמַה נְּדַבֵּר אַשְׁרֵינוּ שֶׁאָזְנֵינוּ זָכוּ לִשְׁמֹעַ כָּל זֹּאת, וּבִפְרָט אֵיךְ שֶׁגִּלָּה לָנוּ מָרַן מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַד הֵיכָן שֶׁמִּתְנוֹצֵץ בְּלִבּוֹ הַזַּךְ כָּל זֹאת בְּכַמָּה צֵרוּפִים, וְאַחַר כָּךְ תֵּכֶף גִּלָּה הַתִּקּוּן שֶׁל הַיּוּד מִזְמוֹרִים בִּפְרָטִיּוּת וְהִזְהִיר אָז לְדוֹרוֹת בְּהַבְטָחָה גְּדוֹלָה בְּעֵדִים נֶאֱמָנִים שֶׁיַּעֲמֹד בְּעֶזְרָתֵנוּ סֶלָה תָּמִיד כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא וְכוּ’, וְאַחַר כָּךְ תֵּכֶף סִפֵּר הַמַּעֲשֶֹה הַנּוֹרָאָה בְּיִרְאָה עִלָּאָה דְעִלָּאָה שֶׁל הַזַיין בֶּעטְלֶירְס, וְאַחַר כָּךְ תֵּכֶף אַחַר פֶּסַח נָסַע לְאוּמַאן, וְכָל זֹאת גִּלָּה רְמָזִים מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי נָתָן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהַכֹּל אֶחָד וְהַכֹּל קֶשֶׁר אֶחָד וְכָלוּל בְּהַדִּבּוּר אוּן הַיינְט. וּבְהַהַמְשָׁכָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁמָּשַׁךְ תֵּבַת אוּן הַיינְט בַּאֲרִיכוּת נֹעַם. אוּן הַיינְט צְרִיכִין לְגַלּוֹת הַמִּזְמוֹרִים בִּפְרָטִיּוּת וּלְהַבְטִיחַ הַבְטָחָה הַנַּ”ל, אוּן הַיינְט צְרִיכִין לְסַפֵּר הַמַּעֲשֶֹה הַנַּ”ל וּלְסַיֵּם אוּן אִיךְ הֵייל זִיא, אוּן הַיינְט צְרִיכִין לִנְסֹעַ לְאוּמַאן וְלִנְטֹעַ מְקוֹם קְדֻשָּׁתוֹ לְדוֹרוֹת עוֹלָם בְּאוּמָאן,”

המילה “און היינט” — “ועכשיו” — איננה רק זמן. היא קריאה. היא שליחות. היא הכרזה שההתגלות לא הסתיימה — אלא עברה אל ההווה, אל החיים עצמם.

כי אם פעם ההתחלות היו מפסח — מגילוי אלוקי פורץ, מיציאה דרמטית ממצרים —

הרי שעכשיו ההתחלות הן מתוך ההסתר, מתוך השבר, מתוך היומיום.

עכשיו — צריך לגלות.

עכשיו — צריך לספר.

עכשיו — צריך להאמין.

עכשיו — צריך לקחת את השתיקה ההיא, את ה”ולא סיים”, ולהפוך אותה לדיבור חי.

זהו ה”פה סח” של כל דור ודור.

ההתחלה שאינה מסתיימת

בסופו של דבר, מתגלה לעינינו מהלך אחד ארוך של גאולה: מן ה”פור” אל ה”פרה”, מן ההסתר אל הדיבור, מן הריח הדק של מרדכי אל הסיפור הגלוי של יציאת מצרים. פורים איננו רק הקדמה לפסח — אלא בית היוצר של החירות עצמה. שם, בתוך ארמון זר, בתוך מציאות שנראית אטומה, נולדת היכולת להאמין שיש סוד, שיש השגחה, שיש חיים מתחת לפני השטח.

ומתוך אותה אמונה — נפתח הפה.

ומתוך אותו ריח — נולד הדיבור.

ומתוך אותה שתיקה של “ועכשיו” — מתחילה ההתחלה החדשה.

כי אם פעם ההתחלות היו מפסח, הרי שעכשיו הן מתחילות דווקא מן המקומות החשוכים, מן המקומות שאינם גאולים עדיין. דווקא שם נדרש האדם להיות כעין אסתר — לגלות את הנסתר, וכעין מרדכי — להריח את החירות, וכעין בן חורין — לספר.

ובכל דור ודור, כל אדם עומד באותו “און היינט” — באותו עכשיו פתוח, לא גמור, לא חתום — ומוזמן להמשיך את התורה שלא נשלמה. להפוך את חייו למעבר חי מפורים לפסח, מן הסתר לגילוי, מן קיבעון להתחדשות, מן שתיקה לדיבור.

ושם — במקום שבו האדם מעז להתחיל מחדש — שם מתרחשת הגאולה באמת.

אז אני מטיפוסי הפורים.

ופורים מאפשר לי לקבל את הסדר של פסח כקומה הנבנית על גבי השחרור והחופש.

השמחה הפרועה של פורים איננה סתירה לסדר של פסח — היא היסוד שלו.

היא הפתח שמאפשר לנו להאמין שהמציאות יכולה להשתנות.

להזמין ניסים לתוך המציאות.

ולקבל בכל שנה מחדש את אור ההתחדשות של ניסן —

דרך אורו של רבי נחמן מברסלב שיום הולדתו היה בראש חודש ניסן. אור ההתחדשות וההתחלות המתמדת. מי שמזכיר לנו את  האמונה שהעולם איננו גורל קפוא, אלא סיפור של גאולה שהולך ונכתב.