כל עצמותי תאמרנה

"כל עצמותי תאמרנה" (תהילים לה') 

זוכרת את עצמי אחרי הלידה הראשונה, אוחזת בתינוקי וכל גופי רועד. ויותר משהפה אמר תודה, הגוף דיבר. "כל עצמותי תאמרנה". בכל רעד ורעד הגוף אמר את שלו, הודיה שאין שום מילה שיכולה להכיל. 

המילים של התפילה נאמרות בפה, והגוף אומר את דברו בתנועה. אם נשאל ילד בן שנתיים: איך מתפללים? הדבר הראשון שיעשה זה נענוע של הגוף. זהו סימן ההיכר לתפילה היהודית. ומדוע יהודים נהגו להתנועע בתפילה? 

בדרשה מופלאה בזוהר הקדוש בפרשת פנחס דף ריח:, שואלים בני החבורה הקדושים שאלה זו את רבי שמעון בר יוחאי: 

"מַה זֶּה שֶׁכָּל עַמֵּי עוֹלָם לֹא עוֹשִׂים נִעְנוּעַ, רַק יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם? שֶׁכְּשֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מִתְנַעְנְעִים לְכָאן וּלְכָאן בְּלִי לִמּוּד שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם, וְלֹא יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּעַצְמָם?" (זוהר שם מתורגם)

ותשובתו מפתיעה: 

"אָמַר לִי, הִזְכַּרְתַּנִי דָּבָר עֶלְיוֹן, וּבְנֵי אָדָם לֹא יוֹדְעִים וְלֹא מַשְׁגִּיחִים. יָשַׁב שָׁעָה וּבָכָה."

הנענוע הוא מנהג שעבר בין היהודים מדורי דורות. לפי ההלכה יש חובת תנועה רק בכריעות ובהשתחוויות, אך לא להתנועע בשעת התפילה. מסורת ההתנועעות, עברה כתורה שבעל פה, ולפי רבי שמעון בר יוחאי יש בה סודות גדולים. וזה הבכי, שאת הסודות הגדולים אנחנו מפספסים כי הם לא כתובים בשום מקום, לא לומדים אותם. פשוט חיים אותם. ובני החבורה זוכים שרבי שמעון בר יוחאי יגלה להם את הסוד הגדול שבנענוע:

"בַּדָּבָר הַזֶּה לְבַדּוֹ נוֹדָעוֹת נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל בֵּין נִשְׁמוֹת עַמִּים עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל נִגְזְרוּ מִתּוֹךְ נֵר קָדוֹשׁ שֶׁדּוֹלֵק, שֶׁכָּתוּב ' נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם.' וְנֵר זֶה, בְּשָׁעָה שֶׁנֶּאֱחָז מִתּוֹךְ תּוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה, לֹא שׁוֹכֵךְ הָאוֹר עָלָיו אֲפִלּוּ רֶגַע… אוֹר הַנֵּר, כֵּיוָן שֶׁנֶּאֱחָז תּוֹךְ הַפְּתִילָה, אוֹתוֹ הָאוֹר לֹא שׁוֹכֵךְ לְעוֹלָמִים, אֶלָּא מִתְנַעְנֵעַ הָאוֹר לְכָאן וּלְכָאן וְלֹא שׁוֹכֵךְ לְעוֹלָמִים.

כְּמוֹ זֶה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם מִתּוֹךְ אוֹתוֹ אוֹר הַנֵּר – כֵּיוָן שֶׁאָמַר דָּבָר אֶחָד שֶׁל הַתּוֹרָה, הֲרֵי הָאוֹר דּוֹלֵק, וְלֹא יְכוֹלִים הֵם לִשְׁכֹּךְ, וּמִתְנַעְנְעִים לְכָאן וּלְכָאן וּלְכָל הַצְּדָדִים כְּאוֹר הַנֵּר"

אנחנו ישראל מתארים כנר, התורה היא אש. ומה מתרחש במפגש בין הנר לאש? הדלקה, בערה שלא פוסקת. ולכן איננו יכולים להפסיק לנוע, כי אנו כלהבת נר בוערת שנעה ומתלקחת. וזה ההבדל בין מלמול מילים שאינן מבעירות את הנשמה, לבין מילים של תורה ותפילה. המילים הקדושות נאחזות בתפילה שבנשמתנו, והגוף נושם אותן עמוק ומתפלל אותן דרך עצמותיו "כל עצמותי תאמרנה". ואולי זאת הסיבה שאין הלכה לנוע בשעת התפילה (מלבד ההשתחוויות), כי שפת הגוף חייבת להיות אותנטית ללב, כבערה טבעית שיוצאת מתוך המפגש עם המילים, והבערה הזאת עוברת כסוד מדורי דורות של יהודים, סוד תשוקת הגוף אל בורא עולם, סוד הבקשה לנכוח במילים עד תום, סוד הפגש של יהודי עם התורה. 

בחנוכה, חג הנרות שאנו מאירים בתקופה החשוכה של השנה, לזכר הנס  שאור המנורה חזר לדלוק, הוא הנס על האור האלוקי שלא כבה מנשמותינו וממשיך להבעיר את הלב בכל מפגש עם מילים קדושות, הוא אור שלא שוקט לעולם, ואתו הגוף מתנועע ואומר  "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".

נהגו גדולי החסידות בשעת הדלקת נרות חנוכה להתבונן בנרות ולקבל מאורן. ובחנוכה שנה שעברה התבוננתי בנרות ונזכרתי בדברי הזוהר הקדוש, שנשמתנו היא נר, וחשתי איך הנר שבי מבקש לבעור, לנוע עם המילים, שכל מילה קדושה תחלחל עמוק פנימה ותבעיר את הנשמה.

"והמנורה שהאירה לישראל את אור האלוקות היתה מכוונת בקומת האדם כנגד הארת אור אלוקותו ית' בנפשו של יהודי, שזה בחינת הנשמה כמש"נ נר ד' נשמת אדם. ואם בכל האברים יכול אדם לחיות גם אם יחסר אבר מאבריו, אך ללא נשמה אין חיים… ולכן אור המנורה הוא עניין נצחי, וגם כשחרב בית המקדש וניטלו כל כלי המקדש נשאר אור המנורה להאיר בנר חנוכה, כי בלי אור האלוקות אין יהודי יכול לחיות. "

(נתיבות שלום, חנוכה, עמ' כ"ח)